את הערב הראשון של האזעקות אני בעיקר רוצה לשכוח. אחרי שני המטחים המפתיעים של שלישי בערב על תל אביב מזגתי לעצמי צ'ייסר של ג'ין. בומביי ספייר במהדורה מיוחדת לולנטיינס' שפתחתי לפני שלושה חודשים ולא הצלחתי לסיים. ברגעי חירום אני מרגישה שאני זקוקה לשוטים נקיים, חזקים ומדויקים, שום דבר מהול או בטעמים. זה לא עבד. חבר טוב שהיה איתי על הקו כל אותו הלילה החליט שהוא צריך להוציא תותחים כבדים יותר והלך על שטוק 84. קוניאק כזה של פעם שדופק את הראש במידה אחת יותר מהמידה הנכונה, הדבר החזק היחידי מול החמאס.
"הרוזה הכי טעים בעולם"
בניגוד להרבה מחבריי שטובעים באכילה רגשית ושתייה כאילו אין מחר, ברגעי הישרדות אני לא מסוגלת להכניס כלום לפה. בטח שלא לשתות משהו שלא יורד בגרון תוך שנייה. יין היה מחוץ לתחום, והרגשתי קצת כמו תופעת לוואי מוזרה של הריון, כשלפתע פתאום כל הטעמים שעושים לך טוב על הלב לא באים בחשבון.
אבל בדיוק באותו בוקר כמה שעות לפני שהמלחמה החלה, כתבה לי חברה שאני חייבת לטעום את "הרוזה הכי טעים בעולם". חברה נוספת שחיה בניו יורק בדיוק סיפרה לי שהיא שותה את זה כבר כמה חודשים, אבל אני לא מצאתי בארץ. ובכן, הפתעה! הוא פה. כמה דקות אחר כך הזמנה קטנה מיין בעיר ו- Whispering Angel נחת אצלי בבית.
הכנסתי מיד למקרר ותכננתי לשלב אותו בארוחת שבועות המשפחתית עם גבינות. כי מה הולך יותר טוב מיין וורוד מפרובאנס עם מנצ'נגו כמהין? כאמור כמה שעות מאוחר יותר הכל בוטל, הטילים נורו ולי יצא החשק. אז נשנשתי במבה עם סודה ובהיתי במסך.
למחרת החלטתי שאני לא נכנעת לטרור ומכינה לעצמי ארוחה חגיגית אלטרנטיבית בבית. בדיוק הגיעו מעלי אקספרס קוביות קרח מחליפות צבעים שהזמנתי אחרי שראיתי כאלה בבר קוקטיילים ונדלקתי כילדה בת חמש. הוספתי קובייה אחת לרוזה וסיימתי בתוך שעתיים את הבקבוק.
קוקטיילים נגד טילים
עוד משהו שתוכנן להיות שמיש לארוחת שבועות החגיגית שבוטלה, היה קוקטייל מתוך מארז חדש של וודקה ואן גוך. המארזים עצמם מגיעים בטעמים לפי בחירה (אסאי, אננס ומלון), אני בחרתי את הפרי האהוב עליי והיקר בעולם- אננס. הקופסה עצמה מדליקה ומשמחת, יש בה שתי כוסות, שני צ'ייסרים, קשיות, תחתיות, סטיררים לערבוב ומתכוני קוקטיילים. כמובן לצד וודקה ואן גוך בטעמים (אננס במקרה שלי) מי קוקוס וג'ומקס אננס שמזכיר לי תמיד את סיני.
ניסיתי לשכנע ידיד לבוא ולעשות פה את הלילה, אבל זה היה מסוכן מידי. בסוף הכנתי לעצמי גם את הקוקטיילים וחיכיתי בשלווה ליירוטים. באחת האזעקות הגדלתי לצאת עם כוס צהובה מהבהבת למדרגות והשכנים שהתלהבו ביקשו גם. כיבדתי, בטח שכיבדתי.
יכול להיות שעד שהמדור הזה יעלה לאוויר כבר תהיה הפסקת אש (הלוואי), כך או כך מה שלא יהיה, סביר שהעולם יהיה מקום טוב יותר אם רק נאמץ את המשפט Make Drinks Not Wars.
