אני מודה שכל הואריאנטים האלה הוציאו לי את החשק מהתקהלויות. ואם זה לא מספיק, האופציה הזו של חו"ל שהייתה כל כך רחוקה ואז התקרבה, התרחקה שוב ומי יודעת מתי תהפוך שוב לריאלית. כדי להתנחם החלטתי להקדיש שבוע ולהיות תיירת בעירי, על כל המשתמע מכך.
מחץ הדלתא
מכיוון שבעת כתיבת שורות אלה אני עדיין בעיצומה של החוויה המהממת והמשעשעת כאחד (נניח, להתעלם מפרצופים שאני מכירה ברחוב כדי לא לשבור את הקיר הרביעי – בזמן היותי "תיירת"), אז אני רק עושה טיזר קטן למדור של השבוע הבא, בו אספר איך תל אביב יכולה להיות בקלות ברצלונה, איך מרגישה אישה בת 44 עם כובע קש בבית קפה בשכונה לא שלה, למה לתיירים יש שאלות קיטבג, איפה תיירים שותים, ועוד כמה אנקדוטות קטנות שאולי יצליחו להוציא מכם את הבאסה, שהביא איתו מחץ הדלתא בלי צ'אק נוריס.
בינתיים, אספר לכל חובבי וחובבות הכדורגל, שכאמצעי לשדרוג הצפייה במשחקי היורו (בורכתי בחברות שמתות על כדורגל כך שאני לא לבד במערכה), החלטתי לקחת את הפיקוד על הגג השכונתי עם המקרן, ולהיות הסומליה של היורו תוך כדי תשומת לב לקבוצות שאני אוהבת, בתקווה שחלקן לא יעופו אחרי השמינית מכיוון שנאחסית ידועה בספורט אנוכי. חוץ מזה, גיליתי שמדובר באקט שמחבר בין זוגות ואנשים שפחות אוהבים את המשחק, אבל עולים ועולות לשבת איתנו על הגג בשביל החברותא.
והעולות לגמר הן:
הפייבוריטיות שלי (לא מתוך הבנה מקצועית יתרה) הן אנגליה, פורטוגל, ובלגיה. עם הצרפתים יש לי בעיה חמורה אבל אי אפשר לקחת מהם את היינות. וגם הדנים חמודים בעיני (לא מהסיבה שאתם חושבים). אז הנה תפריט משקאות מומלץ על טהרת הכדורגל – מוזמנות ומוזמנים לגנוב את הרעיון למפגש החברים הבא:
פורטוגל: כאזרחית טרייה של פורטוגל, אני מתחילה להתעניין לאחרונה ברזי המטבח והמנהגים של מה שנקרא "עמי החלופי". זה התחיל בפסטיה דה נטה, מאפה עלים עם קרם פטיסייר – המאפה לצד הקפה של פורטוגל כך סיפר לי לפחות המלצר בג'נגו בר של השף שרון כהן. היה טעים ומושלם וכמובן שליווינו את הטעמים עם יינות שווים. ולפורטוגל באמת לא חסרים יינות טובים, לא רק פורטים משובחים, אבל דווקא לערב כדורגל קליל חיפשתי מקבילה לבירה. מצאתי אותה בדמות הוינו ורדה, היין "הירוק". הוא זול, קליל, אפשר לשתות ממנו ים ועוד להמשיך אחריו למשקאות כבדים יותר. אני אוהבת את הגרסה של קסאל גרסייה. מחיר מצחיק, פחות מחמישים שקלים. רק תקררו אותו היטב.
אנגליה: ברור שלזקנה האנגליה נמזוג ג'ין אנד טוניק, אבל איזה ג'ין? תשמעו, המלצתי במדורים האחרונים על לפחות 5 סוגי ג'ין שווים, אבל הפעם גם אם זה קצת לא פוליטיקלי קורקט, אני חייבת להניח את האמת על השולחן ג’ין לבנטין של מילק אנד האני, הוא אמנם לא אנגלי אלא כחול לבן לחלוטין, אבל אני בטוחה שהמשפחה האנגלית המדומיינת שלי הייתה מאד גאה בו. הייחוד שבו הוא הטעמים העשירים שמייתרים את הצורך בעיני לפחות להוסיף טוניק או סודה. ובגלל שיש בו עשבי תיבול וטעמים דומיננטיים זה מזכיר לי תה, תה זה אנגלי. זה בדיוק מה שאסביר לחבר'ה על הגג בתקווה שאנגליה לא תעוף בשמינית (נכון לרגע כתיבת שורות אלה עוד יש תקווה).
בלגיה: אין מנוס, אבל אם במקרה יהיה גמר של צרפת-בלגיה כמו שצופים המהמרים הכבדים, זו תהיה מלחמת חורמה בין אוהדי הבירות לאוהדי היין. שוף מול שבלי. על שבלי אין מה לדבר וגם על יינות בורגון חפרתי לכם כבר. אז לה -שוף היא בירה שאני מחבבת על אף שאיני שתיינית אייל גדולה. אני מודה שהתלהבתי ממנה מלכתחילה בגלל הגמד הקטן שעל האריזה ואני אוהבת אגדות עם שמשלבות טרולים וגמדים.תתפלאו אבל מסתבר שיש יין בלגי, אפילו המליצו לי פעם על פינו נואר בלגי, אבל עם כל הכבוד, אם כבר יין ואנשים שמדברים צרפתית אני מעדיפה להישאר בבורגון.
דנמרק: אני לא יודעת אם הוא יותר דני או נורבגי, אבל כשהייתי בנורבגיה ונחשפתי לאקווויט, המשקה החביב על כל הנורדים למיניהם, הבנתי שככל הנראה כשקר – שום דבר עם מתחת ל 60% אלכוהול לא משפיע על התודעה, ושאין ספק שהחברה האלה בסקנדינביה בנויים אחרת מאיתנו. כך או כך, אני מחזיקה אקווה-ויטים (אותם אני אוספת מידי פעם פתוחים לרוב, מאנשים שניסו ולא מסוגלים) ושומרת אותם למקרי צורך: ע"ע סגר, ע"ע מלחמה, ע"ע חברה שנפרדת מבן הזוג שלה וכיוצ"ב. אבל בעניין יורו עסקינן, וגיליתי שהם מעולים כצ'ייסרים במחציות. אני בדרך כלל עובדת על החברה שזה וויסקי, כבר קלטתי שיש להם קצת אנטי למשקה, אבל כשוט הוא עושה את העבודה.
אגב, סביר להניח שבסוף איטליה תפתיע את כולם, והאמת שאני מחכה לזה ולו כדי להוציא את הורמוט 'גאנצ'יה' שיש לי בארון כבר מהסילבסטר האחרון שממתין להיפתח.
