"סריגה זו אומנות, ומי שסורג הוא אומן", אומרת יהודית דוייב, בעלת כלבו יהודית, החנות הוותיקה לצמר, רקמות, גובלנים ואביזרי סריגה ברחוב הרא"ה 14 שבלב רמת גן. "צמר עושה לי טוב ונותן לי כוח להגיע כל יום לחנות", היא אומרת.
מראה חלון הראווה של החנות, העמוס בסריגי צמר, מוצרי סריגה, רקמה וביגוד, יוצר תחושה של ביקור במוזיאון סריגה, שהזמן בו עמד מלכת, במיוחד בימי החורף הקרים. "היו זמנים שהיו מגיעים לכאן לקוחות גם מחוץ לרמת גן, שסרגו לאבא, לסבא, לילדים ולנכדים. זה היה מאוד נפוץ", היא מספרת. "היום סורגים הרבה פחות, אנשים רבים קונים מן המוכן או מזמינים באינטרנט. אבל בתקופה האחרונה יש כאלה שחוזרים לסריגה, זה מתחיל לחזור לאופנה", היא מציינת, תוך שהיא מפליגה בשבחי התרבות הנכחדת ומציגה סוודר קטן שסרגה במו ידיה.
"לימדתי אנשים רבים לסרוג וזה עשה לי טוב", היא מספרת בנימה נוסטלגית. "הסריגה מרגיעה וטובה מאוד לידיים ולמוח. הסיפוק גדול. מעבר לזה, חולצת צמר סרוגה מחממת יותר", היא קובעת. "פעם היו סורגים כמתנה לקראת החורף. היום יש סחורה מגוונת יותר, אבל פחות אנשים סורגים. מעט נכנסים לחנות, הזמנים השתנו. אומנם אני פוגשת גם לקוחות חדשים שמגיעים לקנות צמר, אבל זה לא מה שהיה".
דוייב, שעלתה לארץ מתוניסיה בשנת 56' יחד עם בעלה, מתגוררת ברמת גן כבר יותר מ-50 שניה. "בעלי אליהו, שנפטר, היה תכשיטן ואני למדתי סריגה ורקמה. מאוד אהבתי את זה וכך נולד הרעיון שנפתח חנות צמר ברמת גן", היא מספרת. "לא רק מכרנו, גם לימדתי והסברתי ללקוחות. זו אומנות". בני הזוג דוייב גידלו בעיר שישה ילדים, אבל אף אחד מהם לא פנה לתחום הרקמה והסריגה. "יש אצלנו במשפחה בעלי מקצועות אקדמאיים", היא מספרת.
מה השתנה ברמת גן מאז שפתחת את החנות?
"האנשים השתנו. פעם היו עוברים ברחוב, עוצרים ומסתכלים, אבל היום הרוב הולכים ומסתכלים במסך הטלפון ולא רואים מה קורה מסביב. אני מתגעגעת לחינוך, לצניעות ולערכים שהיו בזמנו. אני אוהבת את העיר, אבל הזמנים השתנו ומה שהיה כבר לא יחזור. אני מתגעגעת לימים שהייתי סורגת לילדים. זו חוויה מיוחדת".
