ערב פרוץ המלחמה בעזה נופף החמאס בכרזה בהר הבית עליה נכתב: "הדרך לאל אקצא רצופה בדם!"
חבר הכנסת לשעבר ומייסד ערוץ התוכן ישראל מחר בהווה, משה פייגלין, כינה את המלחמה הזו "מלחמת המקדש" – שם ומחייב. לפיכך נקראתי לשוחח איתו על כך ושאלתי: מדוע מלחמת המקדש כשזה נושא ומושג כל כך זר לתודעה הישראלית המודרנית?
מה עוד צריך לקרות, אמר לי פייגלין, על מנת שנבין את יעדינו וייעודינו, שליחותינו בין העמים?! השיחה התגלגלה לשאה איך הגענו עד הלום.
הקונספציה המדוברת, ממשיכה לנהל אותנו דרך נתיבים מתוחכמים ואנחנו אולי קיבלנו הלם קשה בשבת ההיא בנגב במערבי, אבל עדין לא פיתחנו את שריר העוצמה וההרתעה לה אנו זקוקים היום יותר מתמיד,
במהלך השיחה חשבתי בליבי: למשה פייגלין יש כישורים לנהל את המדינה עם הקונספציה החדשה הראויה לנו כעם השב אל ארצו מתוך אמונה בצדקת הדרך ולא בהצדקת קיומנו בעני הגויים באופן אובססיבי, בתוך מעגל שלא נשבר.
אבל בכל זאת איזו חוליה חסרה על מנת שהבוחר יכיר בו כאדם הנכון לעת הנכונה ביום הבחירות ההולך ומתקרב ? שאלתי ולא הייתה לי תשובה.