רגע לפני שרצים לקלפי כדי לבחור במנהיג הראוי להוביל את החברה הישראלית כדאי שנשאל את עצמנו מה הקריטריונים לבחירת מנהיג. כשאתגר המינויים התגלגל לפתחו של משה רבנו במדבר הוא התייעץ עם חמיו, יתרו, שהגדיר ש"וְאַתָּ֣ה תֶחֱזֶ֣ה מִכָּל־הָ֠עָם אַנְשֵׁי־חַ֜יִל יִרְאֵ֧י אֱלֹהִ֛ים אַנְשֵׁ֥י אֱמֶ֖ת שֹׂ֣נְאֵי בָ֑צַע" (שמות יח, כא). ההגדרה היא שלא מספיק שימנע מקבלת שוחד אלא מנהיג צריך לשנוא את הבצע.
כולם מבינים שקבלת שוחד היא פעולה לא מוסרית וגם לא יעילה, אך לעתים הלב משכנע לפעול כנגד השכל ולכן צריך שהמנהיג, "מלבד ששכלו אמת – יהא טבעו לשנוא עוולה. שהטבע מסייע הרבה לעשות מה שהדעת נותנת". מלבד זה שהוא יודע ששוחד איננו רעיון טוב הוא גם סולד מכך והתופעה גורמת לו לתחושת גועל. ברור שמנהיג המקבל שוחד איננו יכול להישאר בתפקידו מכיוון שהוכח שאיננו כשיר לדון באופן אובייקטיבי כשדברים נוגעים לאינטרסים הפרטיים שלו.
חז"ל הלכו צעד נוסף ואמרו שאפילו אם הוא רק אוהב את כספו עד כדי כך שצריך להוציא ממנו כסף אחרי הליך משפטי והוא איננו מחזיר את הכסף מעצמו אז איננו ראוי לשמש במשרה ציבורית.
חכמינו היו ערים לסכנה שחוק כזה עלול לשמש ככלי לחיסולים פוליטיים. אנשים עלולים לתבוע כסף ממנהיגים רק בשביל שיצטרכו להתפטר מתפקידם. לכן רק לאחר פסק דין סופי שהכריע שהמנהיג צריך לשלם הוא גם צריך לעזוב את תפקידו. עד גמר הדין אדם מוגן על ידי חזקת כשרות ולא ניתן לבטל את אמינותו. על פי זה חקירת משטרה, המלצת משטרה, העמדה לדין וניהול המשפט אינם פוסלים אדם משירות המדינה בתפקיד ציבורי. רק אחרי שהוכרע שאדם צריך לשלם הוא כבר לא יכול לשמש כמנהיג.
בנוסף לכך, צריך להעיר שכל דיבור על עבירה שאדם ביצע או ביצע לכאורה מוגדר כלשון הרע ולכן אין לומר אותו. ההיתר היחיד לדבר על עבירה של אדם אחר הוא כאשר הדיבור נעשה לתועלת, כמו שוטר שמסביר לשופט את העבירה, אך אנשים שאינם קשורים לאירוע לא נכללים בהיתר זה.