"שום דבר לא דומה לאדם שעולה על הבמה ואומר 'הייתי שם'"

בעוד יומיים יציין העולם את יום השואה הבינלאומי. הרשתות החברתיות כבר מוצפות בקמפיינים נגד אנטישמיות, טקסים ייערכו במוסדות רשמיים ברחבי העולם, וסביר להניח שגם מערכת הבחירות בישראל לא תישאר אדישה לנושא. 74 שנים חלפו מאז היום שבו שחרר הצבא האדום את מחנה ההשמדה אושוויץ, כמות האזכורים לשואה הולכת וגואה, אבל מספר הניצולים שעוד מסוגלים להעיד בגוף ראשון מידלדל באופן משמעותי.
 

גם בגיל 90 מסרבת שרה לייכט להפסיק את מה שהתחילה לפני כחמישה עשורים. מעבר לקריאות החוזרות שלה במקבצי הפרסומות בתחנות הרדיו בבקשה מאחרוני הניצולים למסור את קורותיהם ב"יד ושם", לייכט מגיעה פעמיים בשבוע למוסד עצמו כדי להעיד בפני בני נוער וחיילים. "כשהבן שלי היה בבית ספר יסודי הוזמנתי לספר על מה שעברתי בשואה", היא נזכרת, "הוא פחד שאתחיל לבכות מול הילדים, אז אני עניתי: 'מותק שלי, אני לא בוכה. אני אישה חזקה'. כשהוא שאל איך אני מתכוונת להתחיל לספר, חשבתי על זה כל הלילה. לא עצמתי עין. 
 

"למחרת הגעתי לבית הספר והכרזתי: 'זו הפעם הראשונה שאני מדברת על השואה והבטחתי לבן שלי שאני לא אבכה. אבל אתם יודעים מה? כשמדברים על השואה מותר לבכות. זה לא נורא. זו לא חולשה'. הניסוי עבר בהצלחה. החברים שלו לא בכו, ועד היום הם זוכרים את הסיפור ששמעו ממני בגיל 12".

לייכט היא אישה מיוחדת. מצוידת בחוש הומור בלתי אופייני ובאין ספור סיפורים מילדותה בהונגריה ועד הלחימה על ארץ ישראל לצד גדולי האומה, היא שובה פעם אחר פעם את לבם של בני הנוער שמהופנטים מספיק כדי להניח את הסמארטפון בצד לשעה שלמה.
 

"אני מדברת אל חיילים ונוער כי אני רואה בהם את העתיד של העם היהודי. עוד מעט אנחנו לא נהיה, ואז יישארו רק הספרים. ספרים זה חשוב מאוד, גם מחקרים, תעודות ותמונות, אבל שום דבר לא דומה לאדם שעולה על הבמה ואומר 'הייתי שם, ומה שאספר לכם ראיתי במו עיני'. אני משמרת את זיכרון השואה לפחות לעוד דור אחד, ואז נוכל ללכת לעולמנו בשיבה טובה, בהרגשה שיש לנו מדינה וצבא ומשטרה ונוער נפלא - אבל שכולם גם שמעו מה קרה לנו לפני שהתרחש הנס הזה".
 

"אתה אולי תתפלא, אבל נעים לי לדבר על ההורים שלי. זה כואב, אבל גם נעים. אני רואה בכך סוג של הנצחה שלהם. בכל אופן, גם אם קשה, איפה כתוב שהחיים קלים?". 
 

"לא כל הילדים אותו דבר, כמו שלא כל המבוגרים אותו דבר. הרוב מתרגשים, באים לחבק, בוכים, מבינים, משתתפים ומעריכים. אומרים אלף תודות. אני רואה בעיניים שלהם שהם מתרגשים ושלא ישכחו את מה שאמרתי עד סוף חייהם".
 

לייכט נולדה בטרנסילבניה, על גבול הונגריה־רומניה, למשפחה בת שבעה אחים ואחיות מחסידות ויז'ניץ. בכפר הקטן חיו רומנים־הונגרים לצד כ־290 יהודים שתחזקו בית כנסת, באר מים וחיים פשוטים ושקטים עד 1940. "אז נכנסו ההונגרים לחלק מטרנסילבניה", היא נזכרת. "הייתי ברחוב כששמעתי את השירה: 'יהודים מלוכלכים, תלכו לפלשתינה'. הייתי בת 11 ושאלתי את אבא למה אנחנו מלוכלכים ואיפה זה פלשתינה. הוא הסביר שזו ארץ ישראל והוסיף: 'אין לך מה לדאוג, אלוהים בחר בנו להיות לעמו ואנחנו נחכה למשיח'".
 

את ליל הסדר כעבור ארבע שנים לייכט לא תשכח לעולם. "ענדנו טלאי צהוב, אבא התחיל לקרוא את ההגדה, וכמו בכל שנה כשהגיע ל'עבדים היינו לפרעה במצרים', הוא בכה. היה מאוד עצוב. זמן קצר אחרי ליל הסדר קיבלנו הוראה מהעירייה להיכנס לגטו. שלושה שבועות היינו בגטו אורדיה עד שפינו אותנו לרכבות. לקרון דחסו 75 איש עם דלי למים ודלי לצרכים. נסענו שלושה ימים ושלושה לילות. הילדים ישבו על ההורים מחוסר מקום, ובלילה השלישי התעוררתי בחיקו של אבא מהדמעות שלו שזלגו עלי. 
 

"שאלתי אותו מה קרה, הרי הוא בוכה רק בקריאת ההגדה. 'שרה'לה, לא מוצאת חן בעיני הנסיעה הזו', הוא ענה לי, 'אני בן 60, אחותך עם תינוקת, את ילדה בת 15, אחיך פה בכיסא גלגלים עם רגליים משותקות. אותנו הם לוקחים לעבודה?'. עניתי לו שהשם ישמור עלינו ויעשה נסים ונפלאות. אבא המשיך לדבר ובדיוק כשסיים נפתחו הדלתות. הגענו לאושוויץ בירקנאו".

"מי שלא היה באושוויץ, לא יכול להבין", מתארת לייכט את יום ההגעה הטראומטי. "לילה, המון פרוז'קטורים וריח שאי אפשר לתאר של בשר שרוף. אין עוד בכל העולם ריח כמו זה של אושוויץ. גזמו לנו את השערות והגענו לבלוק 19. ראש הבלוק הייתה יהודייה בשם מירה, שלא אהבה את הנשים ההונגריות, משום שהגענו רק עכשיו והיא סובלת שם כבר שלוש שנים. 'עכשיו הגיע תורכם לסבול', היא אמרה.
 

"יום אחד שמנו לב שלידנו קיים מחנה משפחות עם ילדים וזקנים ושכולם חיים יחד. התברר שאלה היו אנשים שהביאו מטרזיינשטט. קינאנו בהם. שאלנו את מירה איפה הזקנים וההורים שלנו, והיא אמרה שהם במחנה אחר ושהכל בסדר. אז שאלנו מתי נלך הביתה. התשובה הייתה: 'אנחנו נכנסנו מהשער ונצא מפה רק דרך הארובה'. הסתכלנו על הארובות המעשנות ולא הבנו איך הולכים דרכן. לא רק אני בת ה־15, גם המבוגרים לא הבינו".
 

אחרי שלושה חודשים של תנאים איומים ועמידה לספירות בלתי נגמרות, המצב הידרדר. לייכט לקתה במחלה שגרמה לה לנסיגת חניכיים ולהרבה פצעים מוגלתיים ומדממים בפה, ואז הגיע היום הדרמטי בחייה. "ראיתי את ד"ר מנגלה כמעט בכל יום עד אותה סלקציה אחרונה. לפני כן שאלנו את מירה מה קורה, והיא אמרה 'מחצית מכן ילכו להתרחץ במים חמים ומחצית יעזבו את המקום וילכו לעבוד'. שמחנו. גם להתרחץ וגם לעבוד זה טוב. לצדו של מנגלה התזמורת ניגנה שטראוס. התפשטנו ועברנו לפניו. הוא הסתכל עלי, על הגוף הרזה שלי, ועם האגודל המפורסם הורה לי ללכת שמאלה.
 

"הלכתי עם קבוצה גדולה של בנות והגענו לבלוק מוקף אנשי אס־אס וכלבים. שוב נדרשנו להתפשט. ניסיתי להיזכר בפנים של אמא, אבא ושל האחים והאחיות שלי ולא הצלחתי. לא יודעת אם זה בגלל הברום שהכניסו לנו במרק ושגרם לבעיות זיכרון, אבל כולם נמחקו לי עד היום. אם אני לא רואה אותם בתמונה, אני לא זוכרת איך הם נראו.
 

"קיבלתי מגבת וסבון. כולם נדחפו קדימה, רק אני לא. הייתי אחרונה ונשענתי על הדלת שנטרקה וננעלה מאחורי. היה לי קר מאוד וחיפשתי מקום לתלות עליו את המגבת, אבל לא היה איפה. הסתכלתי למעלה וראיתי שבתקרה יש חורים ואין דוש. נזכרתי במירה שאמרה שנצא מפה דרך הארובות והבנתי שזה כנראה הסוף, אבל לא הבנתי איך מגיעים לשם. כאב לי נורא בפה ולא יכולתי לירוק, כי היה צפוף ולא רציתי לירוק על אף אחת.
 

"נזכרתי באבא שאמר שאחזור, והבנתי שזה לא יקרה. חשבתי גם על אלוהים, שציפיתי שיעשה נסים ונפלאות, ושום דבר לא קרה. לא יודעת כמה זמן עבר, אבל פתאום נפתחו הדלתות מאחורי, והגרמנים צעקו 'מאה חזירים יהודים החוצה'. הייתי קרובה לדלת אז יצאתי. אחרי שיצאו מאה בנות, סגרו את הדלת מאחורינו והגז הוחדר פנימה".
 

אלה היו החודשים האחרונים של המלחמה, ומחנה ההשמדה אושוויץ עבד במלוא המרץ. את לייכט ויתר 99 הבנות החזירו ברגע האחרון לעבודה. הן נשלחו לגרמניה ועבדו 12 שעות ביממה בהכנת מוקשים לטובת הצבא. 
 

ביום השחרור שקלה 26 קילו. "אחרי השיקום הגעתי לבודפשט, שם שמעתי על תנועת הבונים", היא מספרת. "עליתי ארצה בעלייה ב' של הפל־ים ב־1946. הבריטים הובילו אותנו לעתלית. התמקמתי בעין חרוד ובפרוץ מלחמת השחרור ב־1948 גויסתי לחטיבת הראל". לייכט עברה קורס חובשים קרביים וקורס חבלה ונלחמה בגדוד של צבי זמיר. ב־1949 התחתנה עם אלכס, הביאה לעולם שני ילדים, עברה לירושלים ועבדה כמטפלת בתינוקות ויולדות. 

בדיוק כמו לייכט, גם ציפורה פיבלוביץ' מגיעה ל"יד ושם" בנמרצות אין קץ, וגם אותה אין ספק שאף מאזין לא ישכח. ביום ראשון הקרוב, כשהעולם יציין את שחרור אושוויץ, היא תחגוג יום הולדת 92. במקרה שלה הגיל הוא באמת רק מספר. בעמידה רצופה בת יותר משעה, בעזרת זיכרון שלא מתעתע בה לרגע ובקצב דיבור מהיר של בת עשרה היא עושה כמעט מדי יום את המרחק הקצר מביתה ל"יד ושם" כדי להגשים את משימת חייה בששת העשורים האחרונים.
 

פיבלוביץ', כמו לייכט, נולדה בטרנסילבניה וגדלה בבית דתי ליברלי. בתחילת שנות ה־40 גם התגברות השמועות על הנעשה ביבשת לא גרמה להוריה להאמין שהשואה תגיע אליהם. "אמא הייתה תמימה וחשבה שזה ידלג מעלינו, עד שבשנת 44' עולמנו התהפך. רק ארבע שנים קודם לכן, כשההונגרים כבשו את טרנסילבניה, אבא שלי עמד מאושר ברחובות והריע. אחרי שזכה באותות הצטיינות במלחמת העולם הראשונה הוא מחא כפיים למי שתפס כמשחררי המולדת. ארבע שנים אחר כך דפקו על הדלת שלנו הז'נדרמים הפאשיסטים, המשטרה הצבאית של אותה מולדת, ודרשו מאיתנו לעזוב את הבית.
כל השכנים התקבצו מסביב כדי לראות אותנו עוזבים. לא הסתכלנו אחורה כדי לא לראות איך הם בוזזים את כל עמל חיינו. 

"גורשנו לבית הכנסת הגדול, משם למחסן עצים ענק שהיה למעשה הגטו, ואחרי שישה שבועות יצאנו למסע הארוך באמת. בין האנשים שנדחסו לרכבת המשא היה גם סבא שלי בן ה־80. אדם מבוגר וחולה. כל כך צפוף היה שאף שנפטר בדרך אי אפשר היה להשכיב אותו בקרון".
 

יום ההגעה לאושוויץ היה כמובן הטראומטי מכולם. "הייתה שם מהומה אדירה", היא נזכרת. "הופרדנו מההורים, ומהרמפה בבירקנאו נלקחנו לבלוק שמול שער הכניסה. נצטווינו להתפשט לגמרי. אמרו לנו לקשור את הבגדים בצד אחד ואת הנעליים בצד שני. בבלוק השני עברנו תספורת, ובבלוק השלישי הנאצים התיזו עלינו מים מצינורות של מכבי אש. כעבור זמן מה הגיע לראש התור אדם שהיום היינו מתארות אותו כחתיך. הוא הציג את עצמו כד"ר מנגלה. 

 

"'אתם יודעים לשם מה הובלתם לאושוויץ בירקנאו?', הוא שאל, 'כל מי שלא נחוץ לרייך השלישי יעבור לשם', הוא ענה והצביע על הארובות המעשנות. אחר כך המשיך: 'העשן בארובה הראשונה סמיך מרוב השומן שיש ליהודים'. ואז הוא הצביע על הארובה השנייה ואמר: 'שם נמצאות כל המשפחות שלכם, כל היקרים שלכם, כולם עלו שם בלהבות'. אחזתי ביד של אחותי בת ה־15 ושאלתי אותה: 'האם זה ייתכן? האם תוך חצי שעה מאז שהגענו אין לנו כלום בעולם? לא בגדים, לא רכוש, לא הורים, לא אחים, לא שיער?'". 
 

פיבלוביץ' ולייכט לא רק הגיעו מאותו חבל ארץ בהונגריה, אלא גם שהו בבלוקים סמוכים. לפיבלוביץ' יש סיפורים רבים על ראש הבלוק, אותה יהודייה צ'כוסלובקית בשם מירה, שהתעמרה באסירות החדשות שזה עתה הגיעו. על השאלה איך היא מסבירה את האכזריות של היהודים שקיבלו פריבילגיות מהנאצים, פיבלוביץ' מתקשה לענות. "היא הייתה שלוש שנים באושוויץ, זה בטח השפיע עליה, אבל כולן היו רעות ואכזריות. אני לא יודעת מה הפך אותן לכאלה, והיא עוד לא הייתה הגרועה מכולן". חודשיים לפני שחרור אושוויץ בידי הרוסים הועברה פיבלוביץ' לעבודה בגרמניה במפעל ענק לייצור כדורים לרובים ושוחררה על ידי הצבא האמריקאי. 
 

זמן לא רב אחרי השחרור הכירה פיבלוביץ' את בעלה לעתיד. הם הביאו לעולם שלושה ילדים וזכו ל־13 נכדים, "המון נינים ואפילו ארבעה בני נינים". אבל מטרת חייהם של הזוג הייתה תמיד לספר. הם כתבו ארבעה ספרים על קורותיהם בשואה והעלו בחיפה הצגה שמספרת את שעבר עליהם. אחרי שהתאלמנה לפני 11 שנים ועברה לפני שנתיים לירושלים, המשיכה ציפורה את מלאכתה ב"יד ושם".
 

"אני עושה את זה יום־יום", היא מספרת בגאווה, "רוב הניצולים לא דיברו, אבל בעלי איבד שמונה אחים ואחיות וטען שהשליחות שלו היא לספר. במשך עשר שנים הייתי נוסעת לפולין עם משלחות כדי לעורר בהם את הזיכרון. החבר'ה שאני מדברת בפניהם ב'יד ושם' תמיד יזכרו משהו. ואתה יודע מה, גם אם מישהו נרדם במקרה או צוחק, אני לא נעלבת. אני אומרת להם שכדאי להם להקשיב. זו הזדמנות אחרונה". 
 

השמועה על פיבלוביץ' הגיעה עד גרמניה. "הם מחפשים אנשי עדות ושמעו עלי מזמן. ב־11 השנים האחרונות הייתי נוסעת לגרמניה פעמיים בשנה כדי להעיד בפני סטודנטים בקולג'ים. החודש החלטתי להפסיק בגלל התגברות האנטישמיות שם". 

איך הם היו מגיבים אלייך?
 

"קשה להם. הבנות בוכות מכל הלב. אני מחבקת אותן, אבל לא סולחת. אלפים עברו תחת ידי ולא פעם שאלו אותי אם אני מאשימה אותם בפשעי השואה. אני אומרת שתפקידי הוא לספר על השואה ותפקידם הוא למנוע שלא תהיה אחת נוספת. לפני שלוש שנים דיברתי במגדבורג, ושר החינוך הגרמני הגיע כדי להקשיב לי. הוא ניגש אלי בסיום, לחץ את ידי והבטיח שספרי יתורגם לאלפי עותקים בגרמנית. מה זה גורם לי לחשוב על הגרמנים היום? שאולי בסך הכל יש שם נוער טוב, אבל שעמוק בלב נותרה האנטישמיות ושנאת הזרים. הרבה מהדברים נאמרים רק מהפה אל החוץ".

תנ"צ בדימוס שמואל בוגלר הגיע לשיא ההנצחה של משפחתו, כפי שהוא מתאר זאת, ביום השואה האחרון כשהוזמן להשיא משואה בטקס המרכזי. "חשתי גאווה", הוא אומר, "אני הולך בשבתות ובחגים לבית כנסת, למרות שאני לא שומר שבת, כי בבית קיבלתי חינוך דתי ובעצם כך אני מכבד את זכרם של הורי. כשהזמינו אותי להדליק משואה, זה היה השיא. ראיתי לנגד עיני את ההורים ויקירי שנרצחו על ידי הגרמנים, ולקראת גיל 90 הזדמן לי לומר את שמם מול כולם".
 

במשך שמונה השנים האחרונות הוא מגיע ל"יד ושם" כמעט מדי יום כדי להמשיך במלאכת העדות, אבל לאחרונה הודה שהמחיר הופך עבורו כבד מדי. "התעייפתי. אמרתי לאשתי שאני רוצה להפסיק. קשה לי גם פיזית וגם נפשית לחזור על הסיפור שלי. אתה רואה את הדרדקים האלה שזה לא כל כך מעניין אותם. מביאים אותם ל'יד ושם' אבל הם מתיישבים עם חברים ועושים צחוק. קשה לי פיזית, כי אני לא מסוגל לדבר בישיבה, וקשה לי בעיקר נפשית. החזרה על אותם דברים לא מאפשרת לי להשתחרר מהעבר. לא פעם קורה לי שאני חולם שלוקחים אותי למחנה ריכוז. עצם זה שאני חולם על הדברים האלה בלילה ומדבר עליהם ביום זו בעיה. תחשוב שאדם אחר שהוריו נפטרו יש לו יום זיכרון אחד, אני בכל יום נזכר בהורי ורואה את הפנים שלהם מול עיני".

 

כמו פיבלוביץ' ולייכט, גם בוגלר נולד בהונגריה, בכפר קטן ובו 3,000 תושבים, מתוכם כאלף יהודים דתיים. משפחה גדולה, תשעה ילדים. שלושה היגרו לצרפת, ארה"ב ופלשתינה, שלושה גויסו לפלוגות עבודות כפייה של הצבא ההונגרי. שמואל, אחותו, אחיו ושני ההורים שהו חודש וחצי בגטו והוגלו לאושוויץ. 

"בדרך הרכבת עצרה בכמה תחנות", הוא נזכר, "אבא שאל דרך האשנב את עובד התחנה הפולני על הרמפה לאן הרכבת מיועדת. הוא ענה אושווינצ'ים. כשאבא שמע את זה, הוא כנראה הבין, כי פניו נפלו. לא יודע מאיפה ידע, אבל הוא שתק כל הדרך. בסלקציה באושוויץ מנגלה הפנה אותו שמאלה. אבא הבין את המשמעות והתחנן בפניו. הוא אמר לו שהוא רק בן 53, שהוא עוד צעיר ומסוגל לרוץ, אבל שום תחנונים לא עזרו. אחי ואני לא זכינו להיפרד מאמא ומאבא, וגם לא מאחותי ששרדה". 
 

אחרי שלושה ימים באושוויץ נשלחו בוגלר ואחיו למחנה עבודה בסמוך לברסלב. הם שובצו ביחידות עבודה ונדרשו להקים בונקר גרמני במעבה היער. "ב־31 בינואר 1945, כשהגענו למקום העבודה הודיע מפקד המחנה שמי שמסוגל ללכת עליו להגיע למגרש המסדרים. הרוסים כבר התקרבו, ואנחנו יצאנו לצעדת מוות לכיוון גרמניה. הלכנו חודשיים וחמישה ימים. היינו מלאי כינים, כי במחנה התקלחנו פעם בשבוע. בדרזדן הכריחו אותנו להתרחץ על ידי כך שזרקו אותנו לנהר האלבה הקפוא. רבים חלו בדלקת ריאות ונפטרו. יצאנו לדרך 750 איש, וכשהגענו לבוכנוולד היינו 200. מי שלא היה לו כוח ללכת קיבל כדור בגולגולת. לא יודע איך היה לי כוח פסיכולוגי ופיזי, כשכל הדרך אכלנו רק תפוחי אדמה וקליפות ובמקום שתייה היינו לוקחים חופן שלג. בבוכנוולד שוחררנו על ידי האמריקאים".
 

בוגלר, כיום אב לשניים וסב לחמישה נכדים וארבעה נינים, עלה ארצה בעלייה בלתי לגאלית באוקטובר 1947. הוא התגייס לפלמ"ח הדתי ונפל בשבי הירדני כשהיה בגוש עציון. אחרי ששרד את המחנות הנאציים ומחנות המעצר הבריטיים בקפריסין, נאלץ לשהות 11 חודשים בשבי, שם גם נקבע ייעודו בחיים. "חיפשתי תעסוקה כדי לא להשתגע, אז הייתי אחראי על חלוקת האוכל והמסדרים ושם התחילה הקריירה המשטרתית שלי. חזרתי ארצה במרץ 49' ובאפריל הייתי כבר במשטרה. התחלתי משוטר פשוט ופנקסן של התחנה, ובהמשך הקמתי לשכה משפטית והייתי תובע בבית משפט. עסקתי שנים בענייני תנועה ובסופו של דבר התמניתי לסגן מפקד משטרת ירושלים". מאז פרישתו ב־1985 הוא החל לעסוק בהנצחת הזיכרון. 
 

"משום שבבתי הספר לא מלמדים מספיק. ביום השואה עושים טקס ומביאים אותם ל'יד ושם'. טוב שעושים את זה כדי שיבינו מה העמלק הגרמני רצה לעשות לעם היהודי, אבל הרבה הם לא יודעים. ובתקופה של הכחשת השואה הם חייבים לדעת".
 

"הילדים שלי גדלו בלי תסביכים, וזה למרות שעד היום אני לא זורק פירור. גם היום, אם אני רואה חתיכת לחם על המדרכה, אני מרים אותה ושם על הגדר כדי שציפורים יאכלו. שלא ידרכו עליו, כי לחם הוא דבר קדוש".
 

"אני פוחד שתהיה שואה נוספת. עד כדי כך. למרות קיומה של מדינת ישראל, אם יקום כוח גדול, מה היא תוכל לעשות? היהודים לא באים מהגולה ומצד שני יש כאלה שעוזבים כי המילקי יותר זול שם, אז לך תדע".
 

לייכט מצטרפת לחשש. "אם יש מסר אחד שאני רוצה לחדד הוא שבכל מחיר חייבים לשמור על ארץ ישראל, שתהיה מולדת לעם היהודי. לא יכול להיות שליהודי לא יהיה בית ללכת אליו. בכל מחיר להישאר פה, גם אם נאכל לחם ונשתה מים. שיהיו צבא, משטרה, חוקים ומדינה הומנית וטובה. בשום פנים ואופן לא לחזור להיות היהודי הנודד. ימשיכו אומנם להיות גלויות, אבל צריך להיות גם בית לעולמי עד. השאיפה להשמיד את העם היהודי לא חלפה מן העולם".