מדינת ישראל עשתה לא מעט דברים מוצלחים מאז הקמתה, אבל במשימה אחת אין ספק שנכשלה. אם ראשי הציונות קיוו שמדינה יהודית תעלים את הצורך באנטישמיות, הם טעו. כמובן, טעות בתום לב. הם הניחו שלאנטישמיות יש קשר הדוק למצב היהודים, והתקשו להבין שלאנטישמיות יש קשר הדוק בעיקר למצב האנטישמים. כאשר האנטישמים כועסים, מבולבלים, מחפשים תשובות לשאלות מורכבות, היהודים הם הסבר נוח.
מדינת ישראל מסתייגת נחרצות מאנטישמיות, אבל מעבר לזה לא גיבשה מעולם אסטרטגיה ברורה להתמודדות איתה. אולי משום שלאחר השואה ועם הקמת מדינת ישראל, החלה תקופה נוחה יחסית של רגיעה בשיח האנטישמי – לפחות במדינות המערב. אולי מסיבות אחרות. כך או כך, ייתכן שהגיע הזמן. ייתכן שגם את הנושא הזה כדאי להניח על השולחן עם תחילתה של מערכת בחירות, שהרי תפקידה של מערכת בחירות להעמיד אפשרויות לבחירה, להעמיד הצעות מדיניות למבחן הציבור.
למה דווקא עכשיו? משום שישנה התעוררות של שיח אנטישמי ברחבי העולם, שנעשה קשה להתעלם ממנו. לא צריך להיכנס לבהלה. היהודים עוד לא נרדפים, הם עוד זוכים גם לתמיכה רבה, להגנה נחרצת, ומצד שני, דברים שעד לא מזמן לא יכלו להיאמר אלא בחדרי חדרים, אם בכלל, נאמרים עכשיו בגלוי, על ידי מועמד לראשות ממשלה (בבריטניה), על ידי חברת קונגרס (בארצות הברית). ופתאום צריך לנהל את הדיון המטורלל על השאלה עד כמה מותר לגנות את היהודים מבלי להיחשב לאנטישמי. באילו מילים ניתן לבקר את ישראל מבלי להיחשב לאנטישמי. האם צריך או לא צריך לנהל שיח תרבותי עם אנשי ציבור שגולשים לנימות אנטישמיות. כן, יש דיון כזה. הוא מתנהל השבוע בהקשר לחברת הקונגרס הדמוקרטית אילהן עומאר.
מה יודעת ישראל להציע בהקשר לדיון הזה? היא יודעת להציע מקלט בטוח מפני אנטישמיות. הצעה נדיבה, שאין להקל בה ראש. הצעה שנצמדת למתכונת המוכרת של הציונות: אם נרחיק את היהודים משאר בני האדם, ונכנס אותם יחדיו, האנטישמיות תתייתר. כבר ברור שזה לא עובד כך. כלומר, שגם אם כל היהודים יתגוררו בישראל, ספק אם יבוא סוף לאנטישמיות. מה יודעת ישראל להשיב על הטענה הזאת? נכון, תהיה אנטישמיות, אבל היהודים יהיו מוגנים. יכול להיות שזה נכון. יכול להיות שלא. הם יהיו מוגנים כל עוד ישראל תהיה חזקה מספיק לעמוד מול מתקפות. אם לא תהיה חזקה מספיק, הסכנה לעם היהודי תתגבר. כי כולו יהיה במקום אחד.
וכל זה לא בא לומר שישראל טועה בגישתה לאנטישמיות. היא לא יכולה לטעות, כל עוד לא תבחר במדיניות. האופציות מגוונות: להניח שהאנטישמיות היא גם באשמתנו, ולנקוט צעדים בהתאם; להכין שכונות קרוואנים לפליטים יהודים שבטח יבואו בקרוב; לגבש קבוצות מתנקשים שיהרגו כל חשוד באנטישמיות (בלי להיתפס); לתת סיוע כלכלי נרחב לארגונים שפועלים נגד אנטישמיות במדינות מפתח; לפתוח בקמפיין לשינוי תדמיתם של היהודים. לא בטוח שמשהו מאלה, או שילוב של כולם, יעזור. כך שאפשר גם לא לעשות כלום. להחליט לא לעשות כלום. אבל מוטב שזו תהיה החלטה מודעת ומושכלת, ולא החלטה מתוך עצלות.
אנטישמיות היא עניין רציני. דורות רבים של יהודים יכולים להעיד על כך. ממילא, לא כדאי לישראלים ליפול למלכודת קץ ההיסטוריה. כלומר, לא כדאי לנו להניח שהקמת מדינת ישראל ביטלה את הרלוונטיות של התגברות אנטישמית. לא כדאי לנו להניח שמצאנו מוצא, ושאין עוד טעם לעסוק במה שכבר אינו מעניינינו. אנטישמיות היא בהחלט עניינינו. אנטישמיות היא בהחלט אויב מסוכן וערמומי, שכדאי לנו להרהר כיצד יש להתייחס אליו. הנה שאלה לנתניהו, לגנץ, ללפיד, לבנט, לזנדברג, לגבאי. מה צריכה לעשות ישראל כדי לנסות לבלום מגמות של אנטישמיות, מה צריכה ישראל לעשות במקרה שהמגמות בלתי ניתנות לבלימה.