"האפשרות שתהיה שואה יהודית נוספת קיימת תמיד, יש מי שחותרים לכך"

פרופ’ גרהארד ויינברג היה ילד שחווה על בשרו את ליל הבדולח כילד בגרמניה. עשרות שנים אחר כך הוא הפך לאחת מהאוטוריטות הבכירות ביותר לחקר מלחמת העולם השנייה, שספריו מכונים ”התנ”ך של המלחמה”. “ההתייחסות לשואת היהודים נתפסת לרוב בטעות כנפרדת ממלחמת העולם עצמה, כאילו מדובר בשתי פלנטות שונות”, אומר פרופ’ ויינברג בראיון למעריב, בעת ביקורו בישראל כאורח הכבוד בכנס “העתיד של עדויות השואה” באקדמית גליל מערבי. במהלך דבריו בהרצאה שהעביר בכנס הוא הסביר כי “התוכנית הגרמנית לרצח היהודים לא התחילה ונגמרה באירופה. יש בידינו הוכחות לתוכנית כלל עולמית של היטלר, כולל רצח עם במצרים, פלשתינה וסוריה”.

ויינברג, בן 91,  נולד וגדל בהאנובר, גרמניה, והיה עד כילד לעליית הנאצים. בגיל 10, מעט לאחר אירועי ליל הבדולח, נמלטה משפחתו לאנגליה. “ב־1934, כשהייתי בן 6, החלו תופעות קשות כלפיי: ילדים קראו לי בשמות גנאי, הציקו לי ואף היכו אותי. אני זוכר את זה כחוויה לא נעימה”, הואר מספר. “אבי עבד אז במשרה ממשלתית בכירה יחסית ולכן לא פוטר, בניגוד לרוב היהודים. כשאלה החלו לעזוב את המדינה, אבא עזר להם עם המסמכים הדרושים, הסביר להם על תהליך ההגירה. ביתנו הפך למשרד עם חדר המתנה. בכל מקום היו אנשים שהמתינו להזדמנות להימלט, וזה השפיע עלי מאוד. זכור לי שהמנהל נכנס לכיתה והתייצב ליד השולחן שלי. הוא הקריא בקול יבש את הפקודה של המפלגה הנאצית, שהורתה על הוצאת היהודים ממוסדות החינוך. הוא ביקש ממני ומילד יהודי נוסף לקחת את כל הדברים שלנו, לקום ולעזוב את הכיתה”.

רוע מזוקק

אירועי הלילה שבין ה־9 ל־10 בנובמבר 1938, ליל הבדולח, פצעו את נשמתו. “כשהחלו הצרות, אבי נעצר”, הוא מספר. “אמא מיהרה לגשת לבוס הקודם שלה, מפקד משטרה, שעדיין היה בקשר טוב איתה, והוא עזר לשחררו. אחיו התאום, אגב, נשלח למחנה בוכנוואלד. מה שציער אותי מאוד בעיניים של ילד, ומצער אותי גם היום, היה הצתת בית הכנסת שלנו. כל המשפחה והקהילה שלנו התפללה שם וחגגה חגים. הכל נשרף. על פי החוק הגרמני, זוועה כזאת הייתה צריכה להתפרסם בשערים של העיתונים. הם היו גאים במעשיהם. אני ראיתי בהצתה של בית תפילה קדוש כרוע מזוקק”.

הוריו של ויינברג הבינו בשלב הזה שהיחס ליהודים רק מחמיר ופתחו בהכנות למעבר לארצות הברית. שם המתין להם אחיה של אמו, מהנדס מתכות אמיד שעשה את הונו בתקופת השפל הגדול וסייע ליהודים מאירופה להגר לאמריקה.

בדצמבר 1938 הם הגיעו לאנגליה, כתחנת ביניים, ועזבו אותה באוגוסט 1940. ויינברג הגיע לניו יורק כשהיה בן 12. ב־1946, בהיותו בן 18, גויס לצבא האמריקאי והוצב ביפן עד 1947. את הדוקטורט שלו עשה באוניברסיטת שיקגו כבר ב־1951, כשהוא בן 23 בלבד. לאחר המלחמה ביקש הממשל האמריקאי לפענח ולשמר את הארכיונים והחומרים שנתפסו בתיקים של השלטון הנאצי. ויינברג נבחר למשימה, שנמשכה שלוש שנים.

“כבר ב־1958 זיהיתי, מעדויות מרומזות של אחת המזכירות של היטלר, שיש לו ספר נוסף חוץ ממיין קאמפף. זה ריתק אותי”, אומר ויינברג. במהלך עבודתו על הארכיון הנאצי הוא נתקל בטקסט שעתיד להפוך למסמך בעל משמעות היסטורית עצומה לעולם, ומרגשת עבורו – כתביו של היטלר. “מיד כשנחשפתי למסמך וקראתי את השורות הראשונות ידעתי שזה הספר הגנוז של היטלר”, הוא מספר. “הייתי מאוד נרגש. זה היה כמו למצוא אוצר. זה היה עבורי גילוי היסטורי עצום. היה לי ברור שהציבור חייב להיחשף לספר”.

המסמך אכן התברר כספרו השני של היטלר, מעין מהדורת המשך למיין קאמפף. הוא הוכתב על ידי היטלר לחברו מקס אמאן ב־1928. היטלר מעולם לא אישר לפרסם את הספר והוא נשמר בבית ההוצאה לאור של המפלגה הנאצית עד לאחר המלחמה. הטקסט עסק בנושאים גיאו־פוליטיים במטרה ליצור הגמוניה גרמנית שלטת בעולם כולו.

הוא כלל תוכניות כיבוש נרחבות, אחת מהן הייתה פלישה לארצות הברית. היטלר התייחס להרכב הגזעי של האוכלוסייה באמריקה והסביר כי התוכנית תתאפשר לא דרך הכנעת האזרחים האמריקאים אלא באמצעות יישוב גרמנים בטריטוריות במדינה. “הוא תכנן פלישה לארצות הברית, מה שהיה מחייב לחימה בחופיה. הוא מתאר זאת בספר בפרוטרוט”, אומר פרופ' ויינברג. “מנקודת מבטו, אמריקה היוותה סכנה ממשית לגרמניה ולרצון שלו להשתלט על העולם. הוא מתאר שם את מדיניות החוץ שלו. אם עד אז חשבנו שרצה להשתלט רק על אירופה, הבנו שחזונו היה רחב בהרבה. זה העניק לנו הצצה לדרך החשיבה של דיקטטור”.

לפרופ' ויינברג נדרשו 30 שנה כדי לפרסם את הספר בתרגום לאנגלית. הוא מספר כי עבר עשרות הוצאות לאור וכולן דחו אותו. רק כאשר הגיע להוצאת “אניגמה”, שפרסמה את שיחותיו של היטלר עם גנרלים, הוא מצא בית הולם למסמך שבידיו. “חשבתי שזה חשוב מאוד והתעקשתי לפרסם את הכתוב”, הוא נזכר. “הלכתי בין הוצאות אבל הם דחו אותי, גם בגלל התחרות עם הגרסאות הפיראטיות שיצאו וגם משום שלא רצו להיות מזוהים כמי שנתנו במה לספר של רוצח ההמונים. או במילים אחרות: להיות המו”ל של היטלר. הם גם חששו שלא ימכרו מספיק עותקים ולא ירוויחו די כסף”.

פרופ’ ויינברג נחשב כיום, כאמור, לאחד מבכירי ההיסטוריונים של תקופת מלחמת העולם השנייה והשואה. מחקריו עוסקים בהיסטוריה פוליטית ודיפלומטית של המלחמה. עבודתו מתמקדת בשילוב השואה כנדבך היסטורי בלתי נפרד ממלחמת העולם השנייה, והוא נחשב לחלוץ בתפיסה זו.

לפני 25 שנה, בשנת 1994 יצא לאור ספרו המונומנטלי של פרופ' ויינברג: A World at Arms: A Global History of World War II שנחשב בקהילה האקדמית לתנ”ך של מלחמת העולם השנייה. “זה היה הספר הראשון שהסתכל על המלחמה כקונפליקט עולמי, על שלל הזירות שלה, גם הפסיפית וגם הצפון אפריקאית, ולא רק כעניין אירופי”, הוא מסביר. "זה היה ייחודו. לצערי, חוקרים לא העמיקו מספיק ואנשים יצאו מנקודת הנחה שיש שתי פלנטות: באחת יש מלחמה ובשנייה גרמנים הורגים יהודים. אבל השילוב ביניהם הכרחי ומצאתי לכך סימוכין והוכחות.

"למשל התוכנית של היטלר לרצוח נכים, פגועי נפש וחולים מתגבשת, על פי הוראה כתובה שלו, כבר ב־1 בספטמבר 1939, יום פרוץ המלחמה, עוד לפני רצח היהודים. נאומו של היטלר מה־30 בינואר 1939, בו הוא מאיים שאם היהדות תביא למלחמה נוספת התוצאה תהיה מחיקת היהודים, מוזכר על ידו יותר מאוחר גם ב־1 בספטמבר 1939. כלומר, על פי תפיסתו כל הדברים המשמעותיים מתחילים באותו יום. ולכן התמונה המתקבלת היא שהאידיאולוגיה והשואה, וכן המלחמה עצמה, התרחשו במקביל והן שזורות זו בזו”.

בחזרה לעת העתיקה

הכנס באקדמית גליל מערבי, שהתקיים זו השנה החמישית, עסק בעתיד תיעוד עדויות מתקופת השואה. נאמו בו  היסטוריונים וחוקרים מארצות הברית, גרמניה, מקסיקו, פולין וקנדה לצד אנשי מקצוע מישראל. פרופ’ ויינברג הפתיע לא מעט אנשים בנאומו, כשקרא לחפש שיטות שימור חדשות ולהיזהר משימוש בטכנולוגיה. “בסוגיות של שימור ותיעוד מידע, הטכנולוגיה לא נותנת מענה מספק”, הוא אומר. “המידע האלקטרוני חייב להישמר בפורמט נגיש ונוח לציבור. התיעוד הדיגיטלי יספיק לעשורים בודדים בלבד, כי הטכנולוגיות מתפתחות. בעתיד נחזור ככל הנראה להשתמש בכלים של היסטוריונים מהעת העתיקה וגם של ארכיאולוגים. המסמכים והניירות לא יהיו נגישים לעולמי עד”.

“ככל שהשנים עוברות יש פחות ניצולי שואה. נשאלת השאלה כיצד יש לקרוא או להקשיב לעדות של ניצול”, אומר ראש התוכנית ללימודי השואה באקדמית גליל מערבי, ד”ר בעז כהן. “השאלות האלו מעסיקות חוקרי שואה ברחבי העולם ואנחנו לקחנו על עצמנו להוביל שיח אקדמי שיעסוק בנושא ויהווה במה עולמית לחקר התחום”.

לדברי פרופ' ויינברג, אם תוכניתו הכלל עולמית של היטלר הייתה יוצאת לפועל, ספק גדול אם מדינת ישראל הייתה בכלל קמה. “בקיץ 1942 שלח היטלר את הגנרל רומל לגבול מצרים עם כוחות צבא גרמנים במטרה לכבוש את פלשתינה וסוריה ולהעבירן לאיטלקים בהמשך", הוא מספר. "אחת המטרות שלהם הייתה חיסול האזרחים ורצח עם, משימה שכבר הבינו שבני בריתם האיטלקים לא יבצעו לעולם בכוחות עצמם. אם בעלות הברית לא היו עוצרות אותם בצפון אפריקה, הם היו מחסלים גם את היהודים שהיו בארץ ובמדינות ערב הסמוכות. כמיליון איש בסך הכל. אילו זה היה מתרחש, מדינת ישראל לא הייתה קמה לאחר המנדט הבריטי, משום שלא היו בארץ ישראל יהודים שיקימו בית לעם היהודי”.

לאור גלי האנטישמיות שאנו עדים להם לאחרונה, ליהודים יש סיבה ממשית לדאגה?
“לצערי, האפשרות שתהיה שואה יהודית נוספת סבירה וקיימת תמיד. יש מי שחותרים לכך. אלה ששונאים יהודים תמיד ימצאו דרכים לגייס דעת קהל שלילית נגדם. זה קשור לטרנד באותה נקודת זמן בהיסטוריה. פעם שונאים יהודים כי הם קפיטליסטים, פעם כי הם קומוניסטים ופעם כי הם ציונים. חשוב לזכור, הגרמנים שביצעו רצח עם לא שייכים לזן שונה באנושות. אנשים עלולים לבחור שוב בדרך הזו”.