ממעמד הר סיני ועד ששת הימים: כיצד הפך השופר למרכזי במסורת ישראל?

מדוע דווקא השופר הפך למרכזי במסורת ישראל? בימי קדם נהגו לתקוע בשופר בהזדמנויות רבות, מכיוון שהוא כלי נשיפה בעל צליל חזק שנשמע למרחקים. המצווה לשמוע "קול שופר" מופיעה בתורה והיא מאפיינת יותר מכול את ראש השנה: כפי שכתוב "וּבַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ, מִקְרָא-קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם–כָּל-מְלֶאכֶת עֲבֹדָה, לֹא תַעֲשׂוּ: יוֹם תְּרוּעָה, יִהְיֶה לָכֶם." (במדבר כט, א) השופר הוא כלי הנגינה שמוזכר בתנ"ך יותר מכל כלי אחר – 72 פעמים! הוא מופיע בהקשרים של פולחן וקדושה, המלכת מלכים ומנהיגים, יציאה למלחמה, כינוס של העם, גאולה, קבורה ועוד.

השופר מוזכר לראשונה בתורה במעמד הר סיני – בזמן קבלת התורה מתואר איך קול השופר מלווה את האווירה המיוחדת והעוצמתית, ומעניק לה נופך מלא הוד ויראה: וְהַר סִינַי, עָשַׁן כֻּלּוֹ, מִפְּנֵי אֲשֶׁר יָרַד עָלָיו יְהוָה, בָּאֵשׁ; וַיַּעַל עֲשָׁנוֹ כְּעֶשֶׁן הַכִּבְשָׁן, וַיֶּחֱרַד כָּל-הָהָר מְאֹד. וַיְהִי קוֹל הַשֹּׁפָר, הוֹלֵךְ וְחָזֵק מְאֹד; מֹשֶׁה יְדַבֵּר, וְהָאֱלֹהִים יַעֲנֶנּוּ בְקוֹל. (שמות יט, יח-יט).

תיאור נוסף שמוכר לרבים מאיתנו מלימודי התורה בבית הספר היסודי, הוא בזמן כיבוש הארץ ע"י יהושוע ונפילת העיר יריחו. ביום השביעי למצור על יריחו, סבבו שבעה כוהנים שבע פעמים את חומות העיר בעודם תוקעים בשופרות: וְהָיָה בִּמְשֹׁךְ בְּקֶרֶן הַיּוֹבֵל, כְּשָׁמְעֲכֶם אֶת-קוֹל הַשּׁוֹפָר, יָרִיעוּ כָל-הָעָם, תְּרוּעָה גְדוֹלָה; וְנָפְלָה חוֹמַת הָעִיר, תַּחְתֶּיהָ, וְעָלוּ הָעָם, אִישׁ נֶגְדּו. (יהושוע ו, ה)ֹ.

כשדוד מעלה את ארון הברית לירושלים, כתוב וְדָוִד וְכָל-בֵּית יִשְׂרָאֵל, מַעֲלִים אֶת-אֲרוֹן יְהוָה, בִּתְרוּעָה, וּבְקוֹל שׁוֹפָר. (שמואל ב' ו,טו). בזמן שבית המקדש היה קיים, היו תוקעים בשופר כל יום. אפילו היה מקום מיוחד שנקרא "בית התקיעה", שהיה ממוקם בפינה שבין הכותל הדרומי והמערבי, כך שהשופר יוכל להישמע בכל העיר ובשדות הסמוכים. גם על כניסת השבת היו מכריזים בסדרה של שש תקיעות.

בתקיעה הראשונה הפסיקו הפועלים את מלאכתם. בתקיעה השנייה הוגפו התריסים וננעלו החנויות. בתקיעה השלישית היו מדליקים את הנר ושאר מלאכות אחרונות לפני שבת. אחר כך היו תוקעים שלוש תקיעות ברצף לבשר על כניסת השבת ושָׁלֹשׁ תקיעות במוצאי שבת לְהַבְדִּיל בֵּין קֹדֶשׁ לְחֹול (משנה סוכה) מכאן גם נולד הביטוי "לשמש כשופר" – שפירושו לשמש כמודיע, ככרוז. כשחרב בית המקדש, איבד השופר את תפקידו הציבורי ככרוז שמודיע על אירועים שונים,
אך תפקידו הפולחני נשמר לקיום המצווה בראש השנה (מאוחר יותר תיקנו רבנן גם במוצאי יום הכיפורים). בחלק מהקהילות תוקעים בשופר גם בחודש אלול בזמן הסליחות ובתעניות.

הרמב"ם (רבי משה בן מימון, 1204-1135), מגדולי הפוסקים וההוגים, אמר שמעבר לזה שתקיעת שופר בראש השנה היא קיום מצווה, יש לה ערך מוסף של התעלות האדם: "עורו ישנים משנתכם, ונרדמים הקיצו מתרדמתכם, חפשו במעשיכם, חזרו בתשובה וזכרו בוראכם. אלו השוכחים את האמת בהבלי הזמן ושוגים כל שנתם בהבל וריק אשר לא יועיל ולא יציל, הביטו לנפשותיכם והטיבו דרכיכם ומעלליכם, ויעזוב כל אחד מכם את דרכו הרעה ומחשבתו אשר לא טובה". (הלכות תשובה, פג, הד).

השופר בימינו

איך יצא השופר מגבולות המסורת? מאז קום המדינה קיבל השופר מקום של כבוד בטקסים ובאירועים שונים בעלי אופי לאומי יהודי. בכיבוש הכותל (1967) תקע הרב שלמה גורן (אז הרב הצבאי) בשופר. כאשר שבו החטופים שחולצו מאנטבה, קיבלו את פניהם בנמל התעופה בן גוריון בתרועת שופר. בטקס השבעת נשיא המדינה, מיד לאחר הצהרת הנשיא וחתימתו, מושמעת תקיעת שופרות. גם בטקס פתיחת ונעילת אירועי המכבייה, 12 נושאי שופרות, שמסמלים את 12 השבטים, תוקעים בשופרות תוך הקפת האצטדיון. בנוסף, מתקיימות תקיעות שופר בתפילות שנערכות בקברי צדיקים, יש שנוהגים לתקוע במימונה (במוצאי הפסח) ויש מי שתוקעים בשופר בחתונות ובשמחות שונות.