כיצד הגיבו בברית המועצות לאירועי השואה במהלך מלחמת העולם השנייה ובשנים שלאחר מכן? נושא זה עמד במוקד כינוס בינלאומי שכותרתו "השואה כפי שהשתקפה בשיח הציבורי בברית המועצות בתקופה הסטליניסטית, 1941־1953", שהתקיים החודש ביד ושם. הכנס נערך במרכז לחקר שואת יהודי ברית המועצות ע"ש משה מירילשווילי, הפועל במסגרת המכון הבינלאומי לחקר השואה של יד ושם.
בקיץ של שנת 1941 פלשו הנאצים לברית המועצות במהלך שקיבל את השם "מבצע ברברוסה". מטרתו הייתה השגת הכרעה לפני בוא החורף, ואכן, במהלך החודשים הראשונים הצליח הצבא הגרמני להשתלט על חלקים גדולים ממערבה של ברית המועצות. במקביל, החל מחודש ספטמבר של אותה שנה, רצחו הנאצים מדי יום אלפי יהודים, בכל מקום שאליו הגיעו. עד סוף 41' הוצאו להורג יותר מחצי מיליון יהודים באזורים שנכבשו על ידי הנאצים.
מעשי הרצח של הנאצים לא התחוללו בחלל ריק. על פי מחקרים עדכניים, מי שרצה לדעת על הזוועות שהתחוללו בשטחה של ברית המועצות במהלך המלחמה ועל ההשמדה השיטתית של יהודי אירופה, יכול היה לעשות זאת באמצעות קריאה בעיתונות הרוסית המיינסטרימית, ובאמצעות "אייניקט" ("אחדות") - העיתון היידי הסובייטי היחיד באותה תקופה.
לדברי ד"ר ארקדי זלצר, מנהל המרכז לחקר שואת יהודי ברית המועצות, העיתונים הרוסיים לא התעלמו מהמעשים של הנאצים וכתבו על רצח היהודים באותה תקופה. האזכור הראשון לטבח היהודים במינסק ביולי 1941 הופיע ב"איזבסטיה" וב"פראבדה" שבועות ספורים לאחר התרחשותו. בנוסף, סיקרה העיתונות הרוסית מעשי רצח המוניים שהתרחשו בשטחים שכבשו הנאצים, בהם גם הטבח בבאבי יאר, שאירע ב־29-30 בספטמבר 1941, אז נורו למוות 33,700 יהודים מקייב ומהסביבה ונקברו בקברי אחים סמוך לבית הקברות היהודי הישן בקייב.
"העיתונות הרוסית ידעה על רצח היהודים, מכיוון שמעשי רצח המוניים שאירעו בבאבי יאר ובמקומות אחרים התרחשו בדרך כלל בסמוך למרכזי אוכלוסייה", מסביר זלצר, ומוסיף כי קשה לאמוד את האחוז המדויק של האוכלוסייה שהיה מודע למתרחש. "הרוב, במיוחד אלה שמצאו את עצמם תחת הכיבוש הגרמני, ידעו", הוא מציין.
עוד מספר זלצר באותו עניין כי בדצמבר 1944, ה"פראבדה", העיתון הראשי של המפלגה הקומוניסטית, העריך במאמר שפרסם הסופר היהודי הסובייטי הבולט איליה ארנבורג כי שישה מיליון יהודים נרצחו על ידי הנאצים. זה היה לפני ש"הניו יורק טיימס" אישר את המספר.
***
בכינוס בן יומיים, שהתקיים זו השנה הרביעית, השתתפו 16 חוקרים בולטים מאוניברסיטאות מובילות ברחבי העולם, בהן האוניברסיטה העברית בירושלים, אוניברסיטת קולומביה, אוניברסיטת בר־אילן, אוניברסיטת טורונטו ומוסדות אחרים.
"הכנס התמקד באופן שבו הגיבו אינטלקטואלים בברית המועצות לחדשות על הזוועות שהתרחשו באותה עת באירופה", מסביר ד"ר זלצר. "אנשי רוח יהודים ולא יהודים - סופרים, צלמי קולנוע, ציירים, פולקלוריסטים ואנשי תיאטרון - הרגישו מחויבים להגיב לטרגדיה היהודית. למרות הנרטיב הסובייטי הרשמי, שהדגיש את רציחתם של היהודים כאזרחים סובייטים תוך הימנעות מציון דתם, עדיין הצליחו אמנים אלו להעביר את הרעיונות היהודיים ביצירתם. הם חיפשו דרך להבליט את נקודת המבט היהודית תוך כדי שמירה על הקו הרשמי של המשטר הסובייטי".
עוד מסביר מנהל המרכז כי במהלך תקופת המלחמה הרשו השלטונות לסופרים יהודים סובייטים לכתוב בעבודתם על גיבורים יהודים, כמו למשל בר כוכבא והמכבים, אבל בעיקר על גיבורים עכשוויים, כמו החיילים היהודים בצבא האדום. הסופרים חויבו לשלב גם אלמנטים רוסיים ביצירותיהם.
מושבי הכינוס התמקדו גם בטקסטים של משוררים יהודים־רוסים כמו דוד הופשטיין ופרץ מרקיש, וסופרי פרוזה שכתבו ביידיש כמו דוד ברגלסון ופנחס כהנוביץ', שידוע בשם העט "דער נסתר".
דער נסתר כתב סיפורים על רדיפות הגרמנים אחר יהודים בפולין הכבושה במהלך המלחמה. בשנת 1942 הוא התמנה לחבר בוועד היהודי האנטי־פשיסטי, ארגון יהודי סובייטי שהוקם בהוראת סטלין על מנת לסייע לברית המועצות במלחמה. מטרת הוועד הייתה להשפיע על דעת הקהל ולהשיג תמיכה פיננסית וסיוע מלחמתי במאבק. כמה מסופרי היידיש הבולטים בברית המועצות באותו זמן – בהם ברגלסון, מרקיש ואחרים – היו חברים בוועד וכתבו עבורו על הנושא.
מושבים אחרים בכנס התייחסו לאופן שבו כתבו פולקלוריסטים ביידיש על השואה בזמן המלחמה. חלק מהכתבים חוברו בזמן שהיוצרים שהו בגטאות ואחרים נכתבו ברחבי המדינה.
בנוסף לדיון בכתבי השואה בברית המועצות, הכינוס עסק גם באמצעים אחרים שדרכם הופץ מידע במהלך התקופה, כמו למשל באמצעות תערוכות במוזיאונים. פרופ' דיוויד פישמן מהסמינר היהודי התיאולוגי בניו יורק הנחה מושב בנושא המוזיאון היהודי בווילנה, שהוקם בשנת 1944 על ידי יהודים ששרדו את הזוועות. זה היה המוזיאון הראשון במזרח אירופה שהציג תיעוד של רציחתם של יהודים בידי הנאצים ומשתפי הפעולה שלהם. המוזיאון נסגר על ידי הסובייטים בשנת 1949, כחלק ממערכה אנטישמית גדולה.
דרך אחרת להפיץ את המידע הייתה באמצעות פרסום תמונות בכלי התקשורת. רבים מהצלמים הקרביים הרוסים במלחמת העולם השנייה היו יהודים. בין היתר עסק הכינוס בהשפעות של התמונות שצילם הצלם הסובייטי דימיטרי בלטרמנטס, שהצליח לתפוס בעדשתו רגעים מצמררים מההשמדה השיטתית של יהודי ברית המועצות במהלך המלחמה. בינואר 1942, למשל, תיעד בלטרמנטס את השממה וההרס של העיר קרץ' בחצי האי קרים. תצלומיו, שצונזרו במשך שנים רבות בברית המועצות, קיבלו אישור להתפרסם ברוסיה במהלך שנות ה־60.
יצירה נוספת שצונזרה על ידי השלטון הסובייטי ועסקו בה בכינוס היא הספר השחור של יהדות ברית המועצות, שחובר בשנת 1944 על ידי וסילי גרוסמן ואיליה ארנבורג, כתבים סובייטים ממוצא יהודי. השניים כללו בספר עדויות ומסמכים על פשעי הנאצים נגד היהודים באזורים הכבושים של ברית המועצות ופולין במהלך מלחמת העולם השנייה. הספר השחור הודפס לראשונה בירושלים על ידי יד ושם בשנת 1980, ובברית המועצות הוא יצא לאור תחת שלטונו של נשיא רוסיה מיכאיל גורבצ'וב.
הכינוס ופעילויות המרכז מתקיימים בתמיכתם הנדיבה של מיכאל ולאורה מירילשווילי והקונגרס היהודי האירו־אסייתי.
הכתבה נכתבה בשיתוף עם יד ושם