היה זה אירוע מכונן וראשון מסוגו. כ-3,000 נשים התכנסו ביום ראשון בבנייני האומה בירושלים עם סיום מחזור הי"ג של הדף היומי בש"ס (ששת סדרי המשנה והפרשנות המלווה בגמרא), לאחר שבע שנים וחצי של לימודים יומיומיים.
המאורע החגיגי צוין בלימוד של דף גמרא יחיד שהצטרף לסיום הש"ס כולו, בליווי שירת המונים מבית המיזם "קולולם" למילותיו של יורם טהרלב וללחן של חנן יובל, "שהשמש תעבור עליי". המסר ברור: חסל סדר לימוד גמרא גברי בלבד. עולם שלם שהופקע מידיהן של נשים מוחזר אליהן על ידן. מעכשיו, נשים – מכל רחבי העולם – הן חלק בלתי נפרד מהלימוד ויותר ויותר נשים מבקשות לעצמן מטען ידע הלכתי דומה לזה של הגברים. דתיות לצד חילוניות, מבוגרות לצד צעירות – כולן נכבשו בקסם. לתפיסתן, אין סיבה שרק גברים יהיו בקיאים בהלכות, יכירו את המנהגים ואת הרקע ליהדותם.
"זהו אירוע היסטורי, לאורך הדורות מי שלמד גמרא ומי שסיום הש"ס מזוהה איתם הם הגברים בלבד. הגיעה העת שלנשים בעולם היהודי תהיה ההיכרות עם הכוח האינטלקטואלי שלהן", אומרת הרבנית מישל כהן־פרבר, ממייסדות עמותת "הדרן" הפועלת להעלאת המודעות ללימוד גמרא לנשים, שייסדה שיעורים יומיים של לימודי גמרא לנשים.
כהן־פרבר, בת 47 ואם לחמישה, עלתה לישראל מארצות הברית לפני 27 שנה. יחד עם בעלה, הרב שאול פרבר, ייסדה את קהילת "נתיבות" ברעננה ולפני שבע שנים וחצי החליטה לקיים שיעור גמרא אצלה בבית. מאז, בכל יום, קבוצת נשים קבועה מגיעה לביתה ויחד הן לומדות כל יום דף גמרא אחד מתוך 2,711 דפי התלמוד. בהדרגה הצטרפו נשים נוספות, שחלקן לומדות על בסיס יומי לבדן ואחרות נעזרות בקובץ אודיו המועלה ל"פורטל הדף היומי". שאיפתן: להרחיב את מעגל מסיימות הש"ס.
"סיום הש"ס לנשים הוא פרויקט משותף של כמה קבוצות לימוד של הדף היומי. אני מאמינה שהפרסום והאירוע עצמו יעוררו יותר נשים להיות חלק מהקבוצות הלומדות", היא אומרת.
קבלה כחילונית
ד"ר רות קלדרון, מייסדת "עלמא – בית לתרבות עברית", מספרת עם סיום הש"ס על משיכתה ללימוד תלמוד כבר כנערה. "הדרך למציאת מקום שיקבל אותי כאישה חילונית הייתה ארוכה", היא אומרת. "רק אחרי המכינה והשירות הצבאי באורנים מצאתי מסגרת לימוד שמכבדת את אורח חיי כיהודייה. השילוב המיוחד של סדנאות התנועה הקיבוצית, ששילבו לימוד עיוני ותהליכי נתנו לי בסיס לבניית זהות כיהודייה. בהמשך קיבלתי כלי לימוד באוניברסיטה העברית ובמכון הרטמן ועדיין הרגשתי חסרה את השפה.
הדף היומי היה עבורי "זמן כמות", השלמת הקילומטראז' שעשו עמיתיי בישיבות. השהות היומיומית בדף היא אולפן לשפה הארמית כמו גם לתרבות התלמודית. הדפים מצטרפים להיכרות אינטימית עם הדמויות, המוסדות, הנופים והמתחים המתקיימים בעולמם של חכמים. בשנים הראשונות למדתי עצמאית, ובשנים האחרונות נעזרתי בשיעורי הדף היומי ושוב הרגשתי חוסר בקול נשי. כתבתי פעם מאמר בשם ׳אכן חצי העם׳ על היעדר הקול הנשי בלימוד תורה. כמובן שכל אדם יהודי שמשתוקק ללמוד זכאי לכך".
שרון (29, "תכתבי רק שרון. אין לי כוח לשאלות מיותרות") מתל אביב פחות מפויסת. "הגמרא היא אחד הנכסים הגדולים של עם ישראל", היא אומרת. "לא רק שיהודים ויתרו עליו, נשים נאלצו לוותר עליו בעל כורחן. אז זהו, אני מרגישה שזה שלי לא פחות משל אחרים. זו הסיבה שאני כאן", היא אומרת.
בכל הנוגע ללימוד גמרא, הזיכרון הראשון של דנה רובינשטיין (40, אם לארבעה) מרעננה, עורכת דין במקצועה וסטודנטית לפילוסופיה יהודית, מרחיק עד לילדותה בווינה. “סבי ז”ל נהג לשבת בסלון וגמרא פתוחה לפניו. בכל עת שהזדמן לידו אחד הנכדים, היה מזמין אותו לחברותא קצרה", היא מספרת. "עובדת היותי בת לא שינתה עבורו מאום. הדבר היחיד שעניין את סבי בנושא זה היה אם יש לך ‘גמרא קוֹפ’ – ‘ראש גמרא’, ככינוי לתפיסה טובה ללימודי הגמרא. גדלתי בניו יורק ולמדתי בבית הספר היהודי רמז, שבו למדו גמרא בנים ובנות יחדיו. בנקודת הזמן הזו רכשתי את היכולות והכלים המתאימים ללימוד הגמרא. זהו עולם עשיר ומגוון העוסק בתחומים ונושאים רבים, מגיע לעומקים מדהימים ולעתים רבות מפתיע לחלוטין”.
כמוה חושבת מיה סגל (18) מירושלים, כיום חניכה במדרשת “עין הנציב” של הקיבוץ הדתי. “אני רואה כמה לימוד הגמרא נותן, מחבר, מוסיף דרכי חשיבה, מאתגר, נותן בסיס ליהדות, ובגלל כל הטוב שהגמרא והלימוד שלה מעניקים אני ממליצה לכל אחת ללמוד כמה שיותר", היא אומרת. "אני חושבת שמדרשה לפני צבא זהו מקום שיכול להנגיש את לימוד הגמרא לנשים, הוא נותן פתח לעולם הזה, והכי חשוב נותן רצון להמשיך וללמוד לאורך החיים”.
נכנס לדנ"א
אם בדנ”א של רובינשטיין וסגל מפעפע לימוד הגמרא, חברותיהן, שמקוות להצטרף למסיימות הש”ס בסבב הבא, התוודעו לקסם הלימוד בשלבים מאוחרים יותר בחייהן. בית המדרש “חברותא” באוניברסיטה העברית בהר הצופים, למשל, מתמלא בכל בוקר חברותות של סטודנטיות וסטודנטים שבאים לסדר (כלומר שיעור גמרא) לפני השיעור הראשון ביום. הם מתמקדים בלימוד של פרק אחד, ומבחינת סדר הלימוד מתחילים בפסוקי המקרא הרלוונטיים, לאחר מכן לומדים את המקורות התנאיים ואז צוללים ללימוד הפרק בגמרא.
עדן ויזלמן (28), ילידת קיבוץ בית העמק בגליל המערבי ותושבת ירושלים, היא סטודנטית בתוכנית “רקמה” – תואר שני בחינוך יהודי באוניברסיטה העברית. יחד עם שותפתה ללימוד, כבר שלוש שנים היא פוקדת בוקר בוקר את בית המדרש “חברותא”.
לשתיהן לא היה כמעט רקע בלימוד. “כילדה לא הכרתי בכלל את העולם של לימודי יהדות ובטח לא של לימוד גמרא, למרות שטקסים יהודיים היו חלק אינטגרלי מחיי הקהילה בקיבוץ”, היא מספרת. “לראשונה נחשפתי לעולם הלימוד בשנת מכינה קדם צבאית, שבה עסקנו הרבה בזהות יהודית ובהיכרות עם ארון הספרים היהודי. התאהבתי בלימוד מהרגע הראשון, בצורה ובתוכן, והרגשתי שההגות הזו נותנת לי מענה או מקור השראה סביב שאלות שהעסיקו אותי ולא מצאתי להן מענה בטקסטים שגדלתי עליהם”.
אחרי הצבא, היה לה ברור שהיא רוצה לחזור ללמוד יהדות בצורה מעמיקה יותר וויזלמן הצטרפה לתוכנית של “בית פרת – מדרשה ישראלית”. “בתוכנית למדנו תנ”ך, פילוסופיה, ספרות, מחשבת ישראל וגם גמרא”, היא משחזרת. “בשיעורים הראשונים פשוט לא הבנתי – את השפה, את המהלך, וזה תסכל אותי מאוד כי כבר אז היה בלימוד הזה משהו שמשך אותי. אני ממש זוכרת את השיעור הראשון שבו פתאום נפל לי האסימון. למדנו סוגיה שעוסקת בשאלה אם ספק פיקוח נפש דוחה שבת, ואני זוכרת שנפעמתי ממגוון הטיעונים המובא בסוגיה, ממבנה הסוגיה, מהאופי והסגנון המיוחד של כל טיעון ומהיכולת של דף אחד להכיל את הפרטים הקטנים ביותר ואת העקרונות הגדולים ביותר. החוויה שלי אל מול הטקסט הייתה חוויה של יראה ושל אינטימיות”.
אחרי התוכנית המשיכה ויזלמן לתואר במחשבת ישראל והתחילה ללמוד ב”חברותא”. “לצערי, כשחילונים שלא פתחו דף גמרא מעולם מדמיינים במה מדובר, הם מדמיינים משהו כמו ‘שולחן ערוך’ – חיבור הלכתי נטול דיונים או מחלוקות", היא אומרת. "הגילוי שמדובר בטקסט רגשי, חברתי, פוליטי, רווי סתירות, אנושי – הוא גילוי מרעיש”.
גל אלניר (30) מירושלים, היא ראש תוכנית “מבוע” בבית פרת ומורה לגמרא בבית מדרש “חברותא” וב”עלמא”. לאלניר החילונית לא היה רקע בלימוד גמרא עד לאחר השירות הצבאי, היא לא נפגשה בשפה הארמית וגם לא במשמעות הלימוד. היום היא מתארת עולם שונה בתכלית. “התחלתי את דרכי בתור תלמידה בבית פרת בתוכנית ‘מבוע’ שאורכת ארבעה חודשים ומיועדת לאנשים אחרי שירות צבאי, לאומי או תואר, ופתוחה לכלל החברה”, היא מספרת.
אחרי כמה שנים כלומדת וכמלמדת, היא כבר מצוידת בתובנות ברורות: “נשים חילוניות מתמודדות עם אתגר אחר בלימודי תורה וגמרא, בשונה מנשים דתיות. לנשים דתיות יש זיקה משמעותית לעולם היהודי, ובעצם הדירו אותן בשלב מסוים מהספר הזה שנקרא גמרא. אבל בעולם החילוני יש הדרה שתלויה לא מעט במערכת החינוך, של בכלל לתת הזדמנות להגיע להחלטה שעולם היהדות הוא שלי ומתוך זה להגיע לאפשרות לבחור ללמוד גמרא. עצם זה שיש בתי מדרש לנשים ללימודי גמרא אפשר לי גם כאישה חילונית ללמוד גמרא לעומק, אז כן יש סוג של ‘אפקט פרפר’, כלומר, תהליכים שהתחילו בחברה הדתית משפיעים במובן מסוים גם עליי כאישה חילונית. צריך לעבוד הרבה בחברה הישראלית בשביל להדיר את מושג ההדתה שכל כך בעייתי בעיניי.
הסאבטקסט שלו הוא שהחילונים מעידים על עצמם שהיהדות לא קשורה אליהם והדתיים כופים את זה עליהם, במקום הנחת היסוד הרצויה שיהדות היא היסטוריה, תרבות, זהות של כולנו. בדיוק כמו שספרים מכוננים הם נכסי צאן ברזל של החברה הישראלית, כדוגמת עגנון, ביאליק, אלתרמן ונעמי שמר. כותבים אלה הכירו את הטקסטים היהודיים”.
על מגדל עוז, שם למדה אלניר במשך מספר שנים, שמעה מחברות ולפני חמש שנים עשתה את הצעד. “רק היום אני מבינה את החוצפה שלי לגשת אל אסתי רוזנברג ולומר לה: כאישה חילונית אני רוצה ללמוד בבית המדרש שלך", היא אומרת. "אחרי שנה הצטרפתי לתוכנית הדגל ללימודים מתקדמים בגמרא. יש סדר בוקר, שיעור גמרא, סדר צהריים, כשמונה עד עשר שעות ביום, והכל תוך מגורים בירושלים. בשנה הראשונה לא קיבלתי על זה דבר, בשנה השנייה והשלישית קיבלתי מלגה, והכל במקביל לתואר הראשון שלי ולעבודה. היום יש מסות של נשים שלומדות במדרשות: ברוריה, מגדל עוז, נשמת, עין הנציב וכהנה וכהנה מוסדות אורתודוקסיים".
לא כך המצב בעולם החילוני. חילוני שירצה ללמוד גמרא ברצינות ייתקל בבעיה וייאלץ לעשות מאמצים עילאיים כדי להצליח בכך. כל הסיפור של הפרדה בין נשים לגברים בכל הנוגע ללימוד גמרא קיים רק בעולם הדתי מפני שבעולם החילוני השאלה כלל לא מתחילה. נוצר נתק בין העולם החילוני לבין הספרים שכוננו את העם היהודי במשך שנים. אם מישהו מנסה לחזור ולרקום את הקשר מחדש, השאלה היא לא גברים או נשים בלימודי גמרא”.
השאלה הקשה מבחינתה של אלניר היא איך אדם שאינו בעל מחויבות הלכתית מוכן להתמסר לספר גמרא מורכב, שעוסק בסוגיות פילוסופיות מהותיות. “לזה צריך להגיע אחרי שמוכנים להסיר מחסומים של שפה, זרות, ומושגים שלכאורה נראים לנו דתיים", היא מסבירה. "נקודת המוצא צריכה להיות שקודם כל זה שלי, ואחר כך כבר אמצא את הדרך. מאוד קשה בהתחלה לא להסתכל על הדברים מבחוץ, במבט אנתרופולוגי ואפילו ציני. אבל כמו בכל דבר שרוצים להתמסר אליו, צריך להסתכל עליו מבפנים”.
יש שיראו בלימוד מסירות נפש. מה הביא אותך לדבר הזה?
“זה לא התחיל ממסירות נפש. לא היה פה אידיאל שחתרתי אליו והדגל הונף. עניין אותי וסקרן אותי והרגשתי שאני לא מוכנה לתת לבורות שלי לשלוט בי. אם תשאלי אותי, למה גמרא? התשובה היא שילוב של זיקה לעבר, אהבה לסיפורים ודיונים, שפה שמשלבת אינטלקט ונפש. זו לא הייתה אהבה ממבט ראשון. זה דרש לא מעט מעברים של מחסומים כדי להגיע לאהבה ממבט שני, וכולנו נסכים שלאהבה ממבט שני יש הרבה מאוד יתרונות שאין במבט ראשון, של מחויבות ורצון והתמסרות".
“לדאבוננו, עד לפני מספר שנים, היה מחסום משמעותי בלימודי הגמרא לנשים, גם בשל גורמים חיצוניים כמו היעדרן של הזדמנויות ותוכניות לימוד רשמיות לנשים, וגם פנימיים, כמו התפיסה אפילו של הנשים עצמן, שהגמרא היא תחום גברי”, מסכמת רובינשטיין. “כל נושא לימוד הגמרא השתנה בשנים האחרונות, וממשיך להשתנות ולהתפתח, אבל מאות שנים עשו את שלהן ולנו יש מלאכה רבה בתיקון”.