לפני כשבוע עליתי לירושלים עיר הקודש, לא רחוק מהר הזיתים, להיפגש עם איש ההיי-טק דוד רפורט, המתמיד לעלות להר הבית מזה 16 שנה. בדרכי, עברתי דרך כפרים ערבים ולתדהמתי נגלה לעיני מחזה מרהיב - כיפת הזהב שנצצה לאורך החומה כולה. חשבתי בליבי: "כמה קרובים הם הר הזיתים והר הבית, שניהם הרים יפים ותמים, שהרבה התנגדויות ואולי טומאות, בשפה התנכ'ית, מפרידות בניהם".
בשיחה זו, שטח בפני דוד את נושא הטומאה והטהרה, שהיו נהוגות בעם ישראל בתקופת בתי המקדש ובכלל. במהלך השיחה שאלתי אותו "האם זה מה שמונע מרוב הדתיים והחרדים לעלות להר הבית? האם זה התירוץ לאסור עליה להר?" התשובה שלו הייתה מורכבת ממש, כפי שהרבנים מציגים, על מנת להרתיע ולהפחיד אנשים מלעלות.
לבסוף ערך דוד השוואה מעניינת בין תהליכי בידוד והרחקה מהמחנה, בעקבות טומאה וטהרה בזמן בתי המקדש, לבין תהליכי הבידוד וההרחקה החברתית שנהוגים היום, בתקופת מגפת הקורונה.
תהיתי לעצמי: ''אולי הקורונה כופה עלינו לחזור למקום של טוהר המידות, טוהר פיזי, רגשי ואולי גם רוחני. כמו המבול בשעתו וחורבן בתי המקדש, היא עונש. ולכן ביום הכיפורים הממשמש ובה, עלינו לעשות חשבון נפש אמיתי – אישי, לאומי, פוליטי וחברתי''.