כי האדם עץ השדה. למי האדם דומה? על פי סדר הבריאה היינו אומרים כי אנו דומים לחי. ואם כן המילה השייכת לנו היא גדילה. אך נקודה מיוחדת בצומח מזכירה דווקא את האדם - הזקיפות כלפי מעלה.

בניגוד לחיה המאוזנת, זקיפות משמעה עולם ערכים, תחתון ועליון, התקדמות והתעלות. לפי השוואה זו יותר מתאימה לנו המילה צמיחה, המאפיינת צורת התפתחות ערכית מלמעלה למטה. גדילה לגוף וצמיחה לנשמה, לצד הנפשי ההולך וצומח.

ננסה להתבונן יחד בארבעת חלקי האילן בשורשים, גזע, ענפים ופירות - ובהקבלתם לאילן הנפש שלנו בתוכנו פנימה.    

השורשים - הם הרומזים לשורש האישיות, הנקודה הפנימית, הבלתי ממומשת הפוטנציאל שאצור וגנוז בתוכה פנימה. ושעתיד ללכת ולהתרחב, ולהופיע בעולם.

גזע - השורש הקטן מתעבה, ונהפך לגזע, יציב, נוכח, ששנות החיים טבועות בו. כך גם האדם נע מעגלים מעגלים כמו העץ, בהתפתחות האישית, הפרטית. אלו הן שנות הילדות והינקות, שבהן מתעצבת לה אישיות , נוכחות מופיעה, והילד יוצא מכלל תינוק נטול אישיות.

ענפים - כאן אנו פוגשים כבר התפתחות, פניה אל העולם, יצירת משהו משותף מתוך הנקודה הפנימית שלי, מפגש עם אור מבחוץ והפיכתו לאנרגיה פנימית. כך גם גיל הנעורים,  בו עסוקים רבות בקבלה מן החוץ, מהחברה, מדמויות שהן מחוץ לבית, לא חלק מהשורשים האישיים. הענפים מתפשטים, מבקשים ללמוד עוד. יש והגזע מקומם כנגד התפשטות זו, היא עלולה להראות לו מסוכנת מידי,  מסכנת את יציבותו שלו, ואת יציבות השורשים. אך זהו שלב הכרחי, הענפים צריכים להתפשט. 

פרי - זוהי מסקנת התהליך כולו. יכולת להבשיל לכלל הבאת פרי, שהוא תמצית העץ, וכל כוח העץ נגוז בפרי, בשלות זו היא התכלית. היכולת לתת לאחרים משהו משלי היציאה אל הפועל,  היכולת לתת למישהו אחר זהו שיא תהליך הצמיחה. הפרי הוא קל לניתוק, ואם לא ייקטף - יירקב וייפול. העבודה היא לדעת לזהות את הפרי המיוחד שלי, ואותו לפתח, לשכלל כדי שיוכל להינתן לאחרים שייהנו מן הפירות המיוחדים שרק אדם מסוים יוכל להפיק. 

הדמיון הזה לעץ צריך להנחות אותנו בימים שבהם הכל כל כך רופף וחסר אחיזה. לעץ יש שורשים. לא רק שורשי רוחב, אלא גם שורשי עומק.  מהם הוא יונק חיים. מהם שורשי העומק של חיינו כאן בישראל? מניין אנחנו יונקים חיים ומשמעות?

התקופה האחרונה מעמידה יכולות אלו בסימן שאלה חמור. סכנה פנימית מאיימת עלינו. כמו חלק ממזיקי העץ שמכרסמים אותו מבפנים, בלי שאף אחד רואה. חוסר אמון מכרסם בנו, ציניות השתלטה עלינו, שיח קיצוני מאיים עלינו.

צריך לחזור לעץ. לשורשים המשותפים. לגזע המחבר. ליכולת לתת לענפים שונים כיווני אור שונים. ולא לכרות את הענפים שלנו עצמנו בשיח מפלג ומשסע. העץ שלנו, שהוא עם ישראל – חייב להמשיך ולצמוח. לרוחב. לגובה. ובעיקר לעומק. שיח עמוק אנחנו צריכים. ממדי עומק במציאות ולא רק מוצרים שטחיים ומתכלים.  טו' בשבט הוא זמן להתפלל על מה שנטענו - 'אל נא תעקור נטוע'.

הכותב הוא ראש מיזם 'צהר לשבת ולחגים'