מחלוקת גדולה ניטשת בציבוריות הישראלית בדבר פשר הסמיכות והחיבור של יום הזיכרון ויום העצמאות. הרב גורן, ששימש בימי תש"ח כרב הראשי לצה"ל, סיפר בזיכרונותיו כי הציע מספר תאריכים לרמטכ"ל (בפועל) דאז יגאל ידין, ומשזה לא קיבל אף אחד מהם, ובטרם יגיע יום העצמאות- נבחר יום ד' באייר ליום הזיכרון לזכר החללים והנופלים. במקום אחר תלו את הדבר ביום בו נפל גוש עציון, ערב הקמת המדינה, וממנו הורחב הדבר לזיכרון ולהנצחת כלל חללי המערכות.

הסברים נוספים ניתנו לחיבור מורכב וקשה זה, אך מכל מקום המשותף לכולם הוא שמדובר בקביעה די מקרית, שהגיעה בהיסח הדעת, ומשם הפכה לדבר קבע עליו מדברים כל שנה מחדש.

עקרב, מציאה, משיח!

בסוף מסכת סנהדרין עוסקת הגמרא בסוגיות שלמות המתארות את ימות המשיח. אחת הסוגיות מדברת על ה"ערפל" והבלבול שיהיו בימים אלו, והיא מסיימת ואומרת שאין זה מפתיע שמשיח יגיע דווקא במציאות שכזו, שכן - "שלשה באין בהיסח הדעת, אלו הן: משיח, מציאה, ועקרב". 

ניתן להבין את "היסח הדעת" ביחס למציאה, שכן כל  עניינה של מציאה הוא גילוי דבר שמפתיע אותך ומגיע לידך מבלי כוונה, בהיסח הדעת. גם העקרב שייך אל היסח הדעת שכן מדובר ביצור קטן, שמבין שכוחו דל אל מול האדם הגדול, וכשהוא מגיע לתקוף את האדם הוא עושה זאת בד"כ בהיחבא, בהסתר- בהיסח הדעת. אך מה מקומו ושייכותו של משיח להיסח הדעת?

המושג "היסח הדעת" מבטא חיבור למקום גבוה, מופשט וערטילאי יותר ממסגרת החיים הרגילה של עולמנו. העולם עצמו הוא מאוד מתוכנן, מוגבל, ותלוי בחוקים. המציאות הרציונלית בה חי האדם יכולה להקשות ולמנוע ממנו לגעת במקומות שמעבר למציאות המדורגת והחוקית בה הוא חי. כדי לזכות ל"ימות המשיח" יש צורך בהיסח הדעת- בניתוק מהרציונליות הרגילה והמדורגת בה מתקיים העולם, מה שיאפשר את הגעתה של מציאות עליונה ובלתי מוגבלות לחיינו. לכן, משיח גם הוא מגיע ב"היסח הדעת".

אחד המדרשים המפורסמים הקושר את ימי הזיכרון לעצמאות מתאר אבא שנוטל את בנו על כתפיו והם יוצאים יחד לדרך. כשהבן שואל לאביו מתי הם יגיעו לעיר הגדולה, עונה לו האבא - כשתראה בית עלמין תדע לך שמיד לאחריו נמצאת העיר. 

בחירתו של המדרש במטאפורה של בן הנמצא על כתפי אביו מדגישה גם היא את היסח הדעת. כשאדם נמצא על כתפי אדם אחר הוא לא רואה את פניו של אותו אדם, וכך הוא יכול לשכוח אותו, להסיח דעתו ממנו, הגם שהוא זה שנושאו ונוטלו. 

חולמים בהקיץ

מציאות חיים זו של עקבתא דמשיחא היא הקושרת את העצב בשמחה, היא קו התפר שבין מיתת הגיבורים שמעניקה לנו, בני מדינת ישראל, את הזכות לחיות ולהתקיים בארץ החיים. 

"תפיסת היסח הדעת" הגורסת כי זאת הדרך בה מופיע אור גדול, שזאת דרכה של הגאולה, יכולה לתת מענה מסוים לשאלות רבות וקשות העולות ממציאות החיים המורכבת הנגלית לעינינו כיום. 

זאת המציאות שתוארה על ידי דוד המלך במזמור המפורסם - "בשוב ה' שיבת ציון היינו כחולמים". לא רק חלום של הגולים מתי ישובו ארצה, כי אם החלום שלנו, בני ארץ ישראל החיים בדור הגאולה, עקבתא דמשיחא, אך חולמים בהקיץ ולעיתים אף מתבלבלים אל מול מראה עינינו ולא יודעים שכל זה הוא רק היסח הדעת המוביל ומקרב לגאולה השלמה.

הכותב הוא רב קהילת "אדרת אליהו", וראש בית מדרש "מבקשי פניך", גילה ירושלים