פרויקט ''שיחות בהר הבית'' מיועד להנגיש לכלל עם ישראל ולעולם כולו את מרכזיות המקום מאז ומקדם, בהיסטוריה, בארכיאולוגיה, בתרבות ובדת. בסדרת שיחות זו, יועלו שיחות שונות עם מִגוָן דמויות בחברה הישראלית, בנושא הר הבית על חלקיו הרבים.
פרק 104: ראש השנה תשפ''ג בהר הבית
את השנה החדשה לא רציתי להתחיל ללא כוונה עמוקה בהר הבית, לכן התאמצתי לעלות להר על אף השמועות בתקשורת על מהומות בהר ועל כוננות ביטחונית מיוחדת בירושלים ובארץ כולה. המציאות לא הייתה כצעקתה (כמו תמיד) אמנם לא היו שם שקט ושלווה של גן עדן, אבל גם לא מהומות חריפות, לפחות לא כשאני חגתי בהר.
ככל הנראה בבוקר התפרעו ערבים במסגד, משם יידו אבנים ושאר ירקות, הייחודיים רק להם, אך בצהריים, כשעליתי, למעט כמה צווחניות שצווחו במלא גרונן ובאופן מחריש אוזניים ''אללה הוא אכבר''. לעניות דעתי, שום יהודי לא מתנגד לכך שאלוהים הוא גדול. בכל זאת שאלתי את עצמי: אז מדוע הן צווחות כך?
ההפתעה הגדולה הייתה כאשר שוטר מיחידה סמויה, שגויסה לתגבר את הר הבית מחשש למהומות קשות, הגיח מהחומה, מבין הצווחניות, ובמלא גרון ובחביבות יתירה קרא לעבר היהודים ''שנה טובה, שנה טובה'', היה זה רגע מרגש במיוחד, בעיקר לאור התעמרות השוטרים ביהודים תמימים בהר הבית לאחרונה. כולנו ענינו בשמחה, "שנה טובה" ואני הוספתי בהתרוממות הרוח והתודעה: ''שנה ברוכה שנת גאולה''.
כשיצאתי מההר פגשתי בשוטר המדובר ושאלתי אותו לפשר האיחולים, ציינתי בפניו שאני עיתונאית שמסקרת את הר הבית על חלקיו השונים וכזו קבלת פנים כלפי יהודים הרבה זמן לא ראיתי, והוא ענה לי בפשטות אתם העם שלי. זה מה שהרגשתי שנכון לעשות. הודיתי לו בגרון חנוק מדמעות של התרגשות ואמרתי לו ברגע זה הצדקת את ההגדרה ''משטרת ישראל''.
כבר חשבתי שהמשטרה איבדה את זהותה. הייתי רוצה להזכיר את שמו היות ושמו כל כך סימבולי להתנהגותו, ממש כפי שאנו מכירים מדמויות משמעותיות בחיי עם ישראל מראשיתו ועד היום.
לבקשתו אשאיר אותו בעילום שם. כאמור שנת גאולה לעם ישראל ולאנושות כולה.