מוות מסתורי במלון בירושלים, חקירה מסועפת וחוצת יבשות ומיליוני דולרים - זה לא תקציר של ספר בלשי חדש, אלא מרכיבים של אחת הפרשות המסעירות ביותר בעולם העתיקות הישראלי: היעלמותם בשנות ה־50 של דפים מכתב היד כתר ארם צובא, כתב היד החשוב והעתיק ביותר של התנ"ך שנכתב בטבריה במאה העשירית, שהרמב"ם פסק כי על פיו יש להעתיק את כל ספרי התנ"ך בעולם. במשך 600 שנים נשמר כתב היד על ידי הקהילה החאלבּית בסוריה, ועם קום המדינה הובא לישראל. אולם, במרוצת השנים, חלק גדול מהספר נעלם בנסיבות לא ברורות.
במשך השנים ניסו חוקרים, סוחרים ואספני עתיקות רבים לפתור את תעלומת הדפים האבודים ולאתר את כתבי היד ששוויים מוערך בעשרות מיליוני דולרים. האחרון עד כה שיצא למסע מתועד בעקבות כתר ארם צובא הוא הבמאי אבי דבאח, בן הקהילה החאלבית, שמשפחתו לקחה חלק בשמירה על הספר בסוריה, ושסרטו "הכתר האבוד" ישודר הערב (רביעי) בשעה 21:00 בערוץ כאן 11. בתאגיד השידור הקימו אתר אינטרנט מיוחד המספר על קורות הספר וקורא לציבור "להשתתף בפתרון התעלומה". לצד דבאח, מנסים לשרטט בסרט את פרטי התעלומה גם איש המוסד רפי סיטון, הסופר והעיתונאי מתי פרידמן והעיתונאית יפעת ארליך.
"הכתר הוא העותק המדויק ביותר של התנ"ך והעותק הקדום ביותר של כל התנ"ך בעברית", מסביר פרידמן. "יש מגילות וספרים בודדים, אבל זו הייתה הפעם הראשונה שבה מישהו כתב את כל התנ"ך בספר אחד. מבחינה מחקרית, מי שרוצה לשחזר את התנ"ך במלואו חייב למצוא את הדפים החסרים".
כאמור, במשך מאות שנים נשמר הספר בבית הכנסת הגדול של חאלב, אולם עם הכרזת האו"ם על הקמת המדינה, פרעות פרצו בעיר. הקהילה היהודית לא הייתה בטוחה יותר, ובית הכנסת הגדול, מקום המבטחים של הכתר - הוצת ועלה באש. לראשונה זה מאות שנים, הכתר הוצא ממחבואו ונשמר במסתור, עד שבשנת 1952, תחת לחץ של נשיא המדינה דאז יצחק בן־צבי, התחיל לנדוד. בתחילה הועבר לסוחר גבינות בשם מרדכי פחאם, שהיה אמור להבריח את הספר לישראל ולהעביר אותו לרב הקהילה החאלבית יצחק דיין. בזמן שהותו בטורקיה, בניגוד לרצונם של רבני הקהילה בחאלב, הועבר הספר מיד ליד והגיע לידיו של בן־צבי, ונשמר במכון בן־צבי בירושלים. אבל אז, אחרי כמה שנים, התברר כי יותר משליש מדפי הספר העתיק נעלמו.
בתוך מכונת כביסה
אחד הראשונים שלקח על עצמו את המשימה לגלות מה עלה בגורלם של הדפים היה רפי סיטון, סוכן המוסד לשעבר, ששירת במודיעין הישראלי במשך 30 שנה. ניסיונו הרב כאיש מודיעין בא לידי ביטוי בשנות ה־90, כשהתבקש על ידי הטלוויזיה הישראלית לחקור עבורה את פרשת הכתר. סיטון הוא היחיד מבין החוקרים שזכה לראות את הכתר במו עיניו, בנעוריו בחאלב שבה נולד וגדל.
"כשהתחלתי לעיין בחומרים על הכתר, ראיתי כי רבים העידו כי הרב יצחק שחייבר, ממנהיגי הקהילה החאלבית, היה האחרון שראה אותו בשלמותו, כשהציל את הכתר מהלהבות של השריפה של כ"ט בנובמבר ואצבעותיו נחרכו תוך כדי הפעולה", הוא מספר. "כשעבדנו על הסרט הוא היה בן 82, ואני נסעתי לארגנטינה כדי לראיין אותו. הוא סיפר כי מה שאמרו עליו לא קרה. 'אלה שדיברו בשמי שיקרו', אמר. בהמשך נסעתי לפגוש את בני משפחתו של המבריח פחאם, שסיפרו כיצד הספר הוברח בתוך מכונת כביסה".
בנסיבות שאינן ברורות, ככל הנראה תחת לחץ של בן־צבי, מסר פחאם את הספר לראש מחלקת העלייה בסוכנות היהודית, שלמה זלמן שרגאי, שהחזיק אותו בביתו בירושלים כשבועיים. בסרט "הכתר האבוד" מתועדת שיחת טלפון שקיים החוקר עזרא קצין עם בנו של שרגאי, שמעיד כי ראה את הספר בביתו, ומצהיר כי הספר היה אז כמעט שלם. "כמה דפים מ'בראשית' לא היו, שלושה־ארבעה והשאר היה", אמר.
בינואר 1958, אחרי מסע לחצים של בן־צבי, הועבר הספר מידיו של שרגאי לידו של הנשיא לשמירה במכון בן־צבי. מי שהיה אחראי על שמירת הספר והצהיר כי המפתחות בידיו, היה מנהל המכון, ד"ר מאיר בניהו.
"הרבנים שלחו את הכתר לרב החאלבי, יצחק דיין. הרשויות הישראליות עשו יירוט לכתב ולקחו אותו", אומר פרידמן. "הקהילה החאלבית עשתה דבר שהוא נדיר בשנות ה־50 לקהילה חלשה בישראל - היא תבעה את המדינה ודרשה להחזיר את הכתר. במשך ארבע שנים התנהל קרב משפטי על הכתר, שהוא למעשה דיון רחב יותר בעניין שייכות הירושה של הגולה, והאם המדינה היא הנציגה של ההיסטוריה היהודית. המשפט הסתיים ב־1962 בפשרה שהיא ניצחון המדינה, והכתר נשאר במכון בן־צבי".
במשך הרבה שנים הניחו החוקרים כי הדפים נעלמו לפני שהגיע לארץ, אך לדברי פרידמן, אין עדות לחוסר משמעותי לפני מרץ 1958. עם זאת, כשנבדק הכתר לאחר שהות בת חודשיים במכון בית צבי, נמצאו בו 294 דפים בלבד במקום 487 עמודים.
"כשחזרתי לארץ עם החומר לסרט שעשיתי לטלוויזיה בשנות ה־90 ורציתי להמשיך, התברר שהתקציב נגמר ואי אפשר לנסוע ולהמשיך בחקירה", ממשיך סיטון. "הטלוויזיה החליטה לשדר את הסרט ללא מסקנות, ולמורת רוחי, נאלצתי להוציא מכתב שהכתר הגיע לארץ כשהוא חסר. החלטתי להמשיך לבד את החקירה, ראיינתי אנשים והגעתי לרב זלמן שז"ר, שהצהיר בפניי שהכתר הגיע לבית הנשיא כשהוא שלם ומשם הועבר למכון, ומה קרה אחר כך - אף אחד לא יודע".
הקמע של הקהילה
על פי דיווחים שונים, כ־30 שנים לאחר היעלמות הדפים, הם ככל הנראה צצו מחדש בירושלים. סוחר העתיקות שלמה מוסאיוף, סיפר בסרטו של סיטון: "באו אלי שני אברכים, שני יהודים עם זקנים ופאות, עם כובעים גדולים שחורים, ושאלו אותי אם אני מר מוסאיוף. אמרתי 'כן', והם אמרו לי 'יש לנו משהו חשוב מאוד להראות לך'. עליתי איתם לחדר, הם שמו את המזוודה על המיטה, פתחו נייר משי שהיה על זה, ופתאום נדהמו עיניי. ראיתי בין 70 ל־100 דפים, אחד מונח על השני, כתובים על קלף, בדיו שחורה שהתאדמה מרוב הזמן. שורה אחת יותר קצרה, שנייה יותר ארוכה. הם אמרו לי שזה כתר ארם צובא, ואין לי כל ספק שמה שראיתי היה הכתר".
לדברי פרידמן, מוסאיוף טען בפניו כי המחיר שדרשו ממנו הסוחרים היה גבוה מדי והוא לא קנה את הכתר, וכי האיש שהציע לו את הדפים, נמצא בהמשך ללא רוח חיים בחדר המלון שלו, ועל פי הפרסומים הורעל. זו הייתה הפעם האחרונה שבה נראו דפי הספר החסרים.
לטענת סיטון, זה לא הספר היחיד שנעלם בין כותלי מכון בן־צבי. "בשנות ה־90 הגיע אלי ידיד ותיק מחאלב עם ספר עתיק אחר שהיה שייך למשפחת סילוורה, ששווה אולי מיליונים, והוא רצה לתרום אותו למוסד הישראלי", מספר סיטון. "הפקדנו שם את הספר. ד"ר בניהו המנהל מילא לנו את הטופס ואמר 'התקבל ספר כך וכך'. כעבור כמה שנים בא אלי האח של הידיד ואמר 'אני רוצה לדעת מה עשו עם הספר'. הלכנו יחד ליד בן־צבי, ושם אמרו לנו שהם לא מוצאים ספר כזה, הספר נעלם".
כשיצר את סרטו בשנות ה־90, התעקש סיטון להזמין את ד"ר בניהו לפאנל שנערך בנושא. "רציתי לראות את התגובות שלו, את מראה הפנים. יש לי ניסיון, ברוך השם, של 30 שנה בעולם הריגול, ויש לי מה להגיד בנושא", הוא הסביר. בפאנל הצהיר בניהו כי הספר הגיע לידיו עם 294 עמודים, כשחסרים בו יותר משליש מהדפים, אך סיטון פקפק בכך.
"נוח להגיד שהספרים נשרפו, אבל זה לא היה כך. התחקיר שלי חיזק והמשיך את זה של פרידמן, והראה כי הבעיה הייתה במקום שבו נשמר הכתר, מכון יד בן־צבי", אומרת ארליך, "היו שם אובדנים של כתבי יד עתיקים. אחרי מותו של נשיא המדינה בן־צבי, בניהו כבר לא עבד במכון. אין שום ראיה שיכולה לקשור את בניהו להיעלמות דפי הכתר באופן ישיר. להערכתי, דפי הכתר האבודים הועברו כבר לפני שנים רבות לאספן המסתיר אותם עד היום. לדעתי, מכון בן־צבי לא עושה די כדי לברר את הדברים".
נראה שהסיפור הזה תפס אותך אישית.
"בדרך כלל, אחרי פרסום כתבה אני עוברת הלאה לנושאים הבאים, אבל זה לא הרפה ממני. מצאתי את עצמי חלק ממחתרת הכתר, שהייתה מושא כתיבתי. מדברים על הכתר בתור קמע, הייתה תפיסת עולם שאם הכתר ייצא מחאלב הקהילה תיהרס, וברגע שהכתר יצא לא נותרה קהילה בחאלב. יש כאלו שעסוקים במיסטיקה הזו. בעיניי, החשיבות של הכתר לא נובעת מכך שיש לו סגולות מיוחדת או מערכו הכספי האדיר, אלא מכך שהוא כתב היד החשוב והמדויק ביותר של התנ"ך. חלק מכתב היד הזה נעלם, נגנב. אלפי שנים נשמר היטב בגלות, ודווקא בארץ ישראל תחת ריבונות מדינת ישראל, חלקים ממנו נעלמו. זה מטריד".
בנו של מאיר בניהו, חנן בניהו, סירב להגיב.
ממכון בן צבי נמסר בתגובה:
"בסוף שנות ה־50 התייחס הרב שחֵייבַּר, רב העדה החלבית, לכתר. במסמך מפורט השמור במכון בן־צבי, הוא מציין כי הכתר נמצא בחאלב והוא מעיד כי חסר בו 'כדי רביע', זאת אומרת כרבע מדפי הספר היו חסרים, עוד בהיותו בבית הכנסת בחאלב. בשנות ה־80 העניק הרב שחייבר ראיון למר רפי סיטון, אשר שודר בתוכנית הטלוויזיה 'מבט שני'. בראיון זה, העיד הרב עדות שונה מזו שהעיד סמוך לאירועים. עם זאת, נראה כי עדותו הראשונה, שנמסרה סמוך לקיומם של האירועים, מהימנה יותר. קיימים מסמכים שונים נוספים המעידים על הגעתו של הכתר לארץ כשחלק מדפיו חסרים.
אי אפשר לשלול באופן מוחלט את האפשרות כי דפים בודדים או חלקי דפים מצויים בידי צאצאי קהילת חאלב – ואכן שני שרידים מהכתר התגלו בשנות ה־80 וצורפו לכתר. רבו השמועות על דפים נוספים שהיו בידי אנשים שונים – בין שנלקחו מבית הכנסת העתיק ובין שאולי נלקחו מהכתר במהלך מסעו לארץ. מכון בן־צבי ישמח מאוד לקבל מידע על שרידים נוספים מהכתר, ויודה לכל מי שיסייע באיתורם. עם זאת, הטלת דופי בנשיא המנוח יצחק בן־צבי נראית לנו שגויה ופסולה. הוא מסר את נפשו להצלת הכתר ולשימורו, והמחשבה שיש לו קשר לפגיעה בכתר היא משוללת כל יסוד ויש בה משום חילול זכרו".