לכבוד חג חנוכה עליתי להר הבית והפעם לבדי, לשיח אינטימי עם המקום. לנסות ולחוות קצת מן האור הקדוש והטהור ששרה בבית המקדש וזלג לעולם החומר בזמנים הטובים של עם ישראל.
תרתי במקום בשקט פנימי ששמור רק לרגעים אינטימיים במקומות קסומים. לכל מקום בהר שפנו אליו רגלי והיטיתי את אוזני, נגלו לעיני בני דודינו כשהם רצים, משחקים כדורגל, מצחקקים ומצטלמים כמו והיה המקום במה לתצוגת אופנה. חיפשתי אנשים נוספים, אולי כאלה שיתנו כבוד למקום כבית האל. במרחק די גדול ראיתי קבוצה יהודית דתית שמנסה בכל כוחה להדליק את האור שהיה במקום ונשכח.
הריח היה ריחה של הקדושה אך לא נמצאו כאלה שיחזירו אותה למקומה. כשיצאתי, ליד הכותל פגשתי את אריה ליפו מעולי ההר שהשמיע באזני את משמעותו של החג וסימבול הדלקת נרות חנוכה. בדרכי הביתה תהיתי מדוע אנחנו מסתפקים כבר 2072 שנה בהדלקת חנוכייה על אדן החלון ולא את מנורת האור בהר הבית. והיא, מחכה לנו ברובע, מצופה בזהב טהור מייחלת להאיר ולהשפיע עלינו מקדושתה. שיהיה זה חג האור שמח ומבריא את האנושות מחוליה!