לפני כשנה, בשיא עונת הקורונה הוזמנתי עם עוד כמה חברי כנסת המשרתים היום ובעבר לביקור במכון המקדש, המכון שמתחקה אחרי התרבות והדרך היהודית מאברהם אבינו ועד לבית המקדש, בציורים, איורים והדמיות.
המכון ממחיש איך חיו אבותינו ואבות אבותינו בארץ ישראל, מה היו שאיפותיהם, ערכיהם ומושא חייהם שהוא בית מקדש; היכן אנו חיים היום לאחר 2000 שנות גלות – תודעתית. הפער הוא גדול, ממקום של חיבור ושאיפה לתקשורת ישירה עם משהו גדול מאיתנו בני האדם, נפלנו לבור עמוק וחשוך בו איננו מבינים שחסר לנו משהו בתבנית חיינו האנושיים, מקום בו אנו מחפשים להיאחז בעוד דבר ועוד דבר על מנת לשרוד את חיינו פה בכדור הארץ, תוך כדי הריסתו חלק אחר חלק.
מה שהפתיע אותי במיוחד: במהלך החג פגשתי בבריכה כה ילדה בת חמש שסיפרה לי על הבאת הביכורים לבית המקדש בחג השבועות וכששאלתי אותה מזה ''בית מקדש'' ענתה לי המקום בו אלוהים נמצא בו, זה די הפליא אותי בהתחשב בזה שהילדה היא עולה מחבר העמים, קרי ברית המועצות. אם כך, יש חשבתי בליבי, יש תקווה.