כשאסנת גד קיבלה לראשונה את ההודעה המסתורית מהגבר האפגני המוסלמי, היא לא ידעה איך להגיב. גד היא מעצבת תכשיטים מצליחה בניו יורק, וגם מהגרת יהודיה מאפגניסטן, שהיגרה לארצות הברית עם אמה ואחיה מהראט, כשהייתה ילדה בשנת 1959.
ב-2013 היא קיבלה הודעה שנשלחה לאתר האינטרנט שלה, ובה נכתב: "אני מהראט שבאפגניסטן ואני רוצה ליצור קשר עם יהודים מאפגניסטן או מהעיר הראט ויש לי הרבה מידע על יהודי הראט ובית הכנסת בעיר העתיקה של הראט".
הנוכחות היהודית באפגניסטן מתוארכת עד לפני 2,700 שנה כאשר ההתקפה האשורית על ירושלים בשנת 721 לפני הספירה הביאה להעברה כפויה של עשרת השבטים, המכונים כיום השבטים האבודים. יהודים שנמלטו מהשבי האשורי עשו את דרכם לאורך דרך המשי דרך פרס כדי להתיישב באפגניסטן, שם הקימו קהילות פורחות בערים כמו קאבול והראט.
היהודים זכו להערצה בשל כישוריהם, והתקבלו היטב באזור כבר בשלב מוקדם. הם המשיכו לזכות להערכה רבה, ועד המאה התשיעית גויסו יהודים משכילים כיועצים תחת ראש הג'וריד הבודהיסטי אמיר בנג'י (יורשיו התאסלמו מאוחר יותר).
מאות שנים מאוחר יותר, יהודים עדיין התקבלו בברכה באזור בגלל החוש העסקי המכובד והקשרים הרחבים שלהם בדרכי המסחר של דרך המשי מהים התיכון לאוריינט. למעשה, באזור שאנו מכירים כיום כאפגניסטן, הייתה אפליה מועטה יחסית, ועודדו את היהודים לשגשג כדי ליצור עושר והעשרה נוספים עבור האוכלוסייה הכללית.
אתוס מוזר התפתח במאה ה-16 כאשר תיאוריה טענה כי השבט הפשטוני של המוסלמים האפגנים הוא צאצאי העברים, מתוך הרעיון שהשם "אפגני" מתייחס לאפגנה, נכדו של שאול המלך.
התיאוריה נדחתה, אבל ייתכן והאמונה הזו של היסטוריה משותפת מסבירה את קבלת היהודים באזור. כמובן שזו היסטוריה עתיקה, אבל עד 1836 מאמינים שאוכלוסיית היהודים במערב אפגניסטן הייתה בין 40,000 ל-80,000 (נתון זה הועמד על ידי כמה חוקרים כמוגזם מאוד.)
למרבה הצער, בסוף המאה ה-19 כל זה השתנה, והיהודים סבלו מאפליה ונאלצו לסבול ממגבלות חמורות בדיור, לבוש, עיסוק ואורח חיים. רישומים היסטוריים מצביעים על כך שעד 1936 חיו באפגניסטן 3,300 יהודים בתנאים מחפירים, ועד למתקפה של הטליבאן, רק שני יהודים עדיין שהו במדינה. היהודי האפגני האחרון, זבלון סימנטוב, יצא לבסוף לישראל ב-2021, לאחר שנטש את בית הכנסת שניהל.
מבין ארבעת בתי הכנסת המקוריים בהראט, שניים הוסבו למסגדים, אחד הפך לבית ספר והאחרון, בית הכנסת "מולא יואב", הפך למרכז תרבות אסלאמי. ב"מולא יואב" עדיין יש כתובות בעברית על הקירות ושרידי מקווה טקסי קיימים.
לאחרונה דווח כי קרן אליף - קבוצה שוויצרית שמטרתה להגן על אתרי מורשת תרבותית באזורי סכסוך - קיבלה אישור לשחזר את הבניין והמקווה בחסות הטליבאן. רק הזמן יגיד אם הפרויקט הזה יתממש.
עם יציאתן של כל האוכלוסיות היהודיות מהראט, לא נותר מי שישמור על בתי הכנסת והמקוואות, שלא לדבר על בתי הקברות, שסבלו מהרס חמור הן בקאבול והן בהראט.
על פי חוקי הקבורה העתיקים, בתי קברות נבנו מחוץ לגבולות העיר, ובית הקברות היהודי בהראט לא היה שונה. לפי הערכות, הוא בן 400-250 שנה ובו 2,000 קברים.
שלמה יקותיאל, יהודי קנדי ששורשיו בהראט, התיידד עם גד והחדיר בה את הרצון לכבד ולשמר את מורשת אבותיו של אביה, או אז קיבלה האחרונה את ההודעה המיסתורית.
גד חשדה מאוד במניעים של השולח ליצירת הקשר עמה. משהניחה את חששותיה הראשוניים בצד, גד, בהנחיית יקותיאל, הגיבה לשולח, ובמהלך השנתיים הבאות פיתחו השניים מערכת יחסים.
גד החלה להאמין ששימור תולדות קיומם של יהודים בחרת לדורות הבאים היה חשוב יותר מהחששות שלה מלבצע הישג כה מונומנטלי. לאחר שיקול דעת לגבי ההקרבה העצומה שתידרש ממנה פרויקט זה, היא הסכימה לעמוד באתגר של שיקום בית הקברות הראט, אותו בית קברות ממש בו נקברו רבים מאבותיו של גד.
גד פתחה בקמפיין למימון השיקום והגיעה לבני משפחה, חברים, צאצאים של יהודי אפגניסטן ואנשי עסקים יהודים אפגנים שהכירה מעסקי התכשיטים שלה, יחד עם הקרן היהודית של אפגניסטן והקהילה היהודית באפגניסטן, בישראל ובלונדון.
באורח פלא כולם תרמו לפרויקט, אבל גיוס הכסף, אמנם חלק עיקרי מהאתגר, היה רק שלב אחד בביצוע העבודה בפועל.
תחילה היא נאלצה לקבל אישור ממשרד החוץ האמריקאי לעבוד במדינה זרה שאין לה קשרים דיפלומטיים עמה. היא גם הייתה צריכה למצוא את הרשויות המתאימות בקאבול כדי לחתום על הפרויקט.
באופן מדהים, בעקשנות ובנחישות, היא עבדה עם פקידי ממשל בשתי המדינות וקיבלה את המסמכים והאישורים הדרושים כדי להמשיך בשחזור.
לגד לא הייתה האפשרות להיות בשטח באפגניסטן, אז היא נאלצה לסמוך על האיש מהראט שיטפל בשיקום בית הקברות על פי התכנון שלה בזמן שהיא עבדה על שחזור ביתה בניו יורק, שנהרס על ידי הוריקן "סנדי".
בעיניה הפכו שני הפרויקטים לפרויקט אחד בלתי נפרד. בזמן שניסתה להשיג אישורים לבנייה מחדש של ביתה, היא גם ניסתה לקבל אישור ממחלקת המדינה, הקונסוליה האפגנית בניו יורק ומשרד החאג' והאווקף בקאבול והראט לעבוד על שיקום בית הקברות.
יתרה מזאת, שחזור בית הקברות היה צריך להתבצע לפי חוקי הדת היהודיים הראויים, שגד לא הכירה, אבל שהאיש מהראט, שהנו מוסלמי, כיבד. בשנת 2019 הסתיים הפרויקט בן חמש השנים וכלל בניית ארבעה קירות ושער כניסה המקיף את בית העלמין.
לאחר בניית החומות, קיבל יקותיאל על עצמו לשקם 40 קברים שהתנפצו. בנוסף, המשפחה המוסלמית עבדאלעז, ששמרה על בית הקברות במשך 150 השנים האחרונות, התחייבה באופן רשמי לחיות במקום ולהגן עליו.
האפוטרופוס הנוכחי הוא ג'לילחמד עבדאלעזיז, והוא נזכר בבני משפחה שניסו להגן על בית הקברות גם כשהיה כמעט נטוש על ידי יהודים.
עם השנים תושב הראט המוסלמי וגד למדו לאהוב אחד את השני ולסמוך זה על זה, וקראו אחד לשני "אחי" ו"אחותי". כמה נדיר לראות ידידות אוהבת בין גבר אפגני מוסלמי שכמעט אינו דובר אנגלית לבין אישה אמריקאית יהודיה שדוברת רק דארי, ניב של השפה הפרסית המדובר על ידי יהודים אפגנים.
גד סיימה לאחרונה לאצור תערוכה בשם "העולם הנסתר של יהודי אפגניסטן", המציגה חפצים ותצלומים רבים המתארים את העולם השליו, המשגשג והאלגנטי שבמשך תקופה מסוימת היה החיים מהם נהנו יהודי אפגניסטן.
היא אמורה להיפתח בשנה הבאה בפדרציה האמריקאית הספרדית של ניו יורק, שהיא שותפה של המרכז להיסטוריה יהודית, וכוללת את הסיפור הבלתי ייאמן של מאמציה המשותפים עם האיש מהראט לשקם את בית הקברות היהודי העתיק של העיר.