גדלתי במשפחה ספרדית מסורתית, ובמשך שנים רבות נהגה משפחתי לעלות למירון לקבר רשב"י ביום ל"ג בעומר. כילד אני זוכר כיצד ציפיתי ליום המיוחד הזה בו זכיתי להיתקל בכל פעם מחדש ב"תמימות" המופלאה שקושרת יהודים רבים כל כך לרשב"י.

עם השנים , ובפרט בתקופה בה למדתי בישיבות עם רקע יותר אשכנזי, התחושה הכללית הייתה של זלזול בתופעה הזו שלדעת חלקם נבעה מבורות. גם אני לבושתי הלכתי שבי אחר המיינסטרים שראה בתמימות הזו מושא ללעג גלוי וסמוי. ולכן העדפתי לנצור את הזיכרונות הללו בתוכי ולא לחלוק אותם עם אחרים.

אולם, מסובב הסיבות גרם לכך שבשלב מסוים בחיי הפכתי לרב של קהילה ספרדית מסורתית, ושם זכיתי להעריך מחדש את התמימות הזו, וגם לתהות על קנקנה ולברר מנין היא נובעת?

הפלונטר הפוליטי אולי ממחיש בצורה הטובה ביותר מהו אותו חסך שאותו אנו מוצאים בדמותו של רשב"י. חסך שהתרגלנו כל כך לחיות בלעדיו עד שאיננו שמים לב לחסרונו. התרגלנו למציאות של "דיעבד", של חוסר תמימות, של פוליטיקאים שמדברים אחד בפה ואחד בלב. עד שאף אחד כבר לא שם לב אלו הבטחות קוימו או לא קוימו כי זה כבר לא משנה.

אף אחד גם לא מצפה למשהו מיוחד, וכל מה שמנחה אותנו הוא איך לבחור ברע במיעוטו, ואיך למצוא את הדרך הטובה ביותר לשרוד בתוך המציאות האפורה הזו. אנחנו בולעים את הצפרדע, כי העולם לא מושלם, ואנחנו צריכים לתפקד בתוכו, אז אנחנו מקבלים את המציאות הזו שנכפית עלינו בעל כורחנו.

לעומת זאת, רשב"י חי את חייו רק "לכתחילה". הוא מעולם לא השלים עם שום מציאות של "דיעבד". הוא לא היה מוכן לשתף פעולה עם הרומאים גם כדי להשיג מטרות חשובות, ואפילו לא תקציבים לבניית ישיבות. כשלמד בבית המדרש אף אחד לא העז לשאול שאלות מסוימות בגלל המתיחות בין גדולי הדור רבי יהושע ורבן גמליאל. רשב"י קם ושואל את שאלת "תפילת ערבית רשות או חובה" , הגורמת בעקיפין להדחת רבן גמליאל ושינוי פני בית המדרש לדורות.

אולי זוהי הסיבה שהוא זה שמגלה את תורת הסוד, התורה של ה"לכתחילה", שרואה את כל המציאות של הנפילה והתיקון לא כמשהו שקרה "בדיעבד", אלא כתכנית ארוכת טווח שיסודה עוד קודם לבריאת העולם. 

התמימות שקושרת אותנו לרשב"י, היא אותה נקודה של געגועים הקיימת בתוכנו לראות את השלימות הזו. היא התקווה שיום יבוא ונוכל באמת לבחור בחירות "לכתחילה" ולא "בדיעבד". לא עוד הרע במיעוטו אלא הטוב ברובו.

בימים אלו של פלונטר פוליטי, הנובע ברובו מחוסר "תמימות", ומהחלטות שעשינו בלית ברירה מתוך כורח המציאות הלא מושלמת בה אנו חיים, אני מוצא את עצמי רק מתגעגע יותר ויותר לאותה תמימות קמאית שעליה התרפקתי בילדותי.

הכותב הוא ראש מיזם 'צהר לחיבור' וחבר הנהלת צהר