לא ברור ואין מידע מדויק על מספר היהודים שנהרגו בידי הרומאים בעת כיבוש ירושלים ושריפת בית המקדש. יש מידע מתועד על מספר היהודים שנרצחו בידי הנאצים. ברור שהוא גדול פי כמה מאלה שנכחדו בידי הקלגסים הרומאים. הברבריות החייתית של הנאצים נגד היהודים הייתה נוראה ועקובה מדם יותר מהאכזריות הרצחנית של הרומאים נגד היהודים. הרומאים הרגו יהודים בגבולות ארץ ישראל. הנאצים השמידו יהודים בכל מדינה, אזור ושטח באירופה שכבשו.
חורבן בית המקדש וטבח היהודים בירושלים מונצחים בשורה של הלכות ומנהגי אבלות, ששיאם הוא צום תשעה באב. להשמדת יהודי אירופה אין זיכרון דתי, הלכתי ומעשי. התלמוד, שבדרך כלל נוהג בחסכנות במקום וצמצום בטקסט בהתייחסות לנושאים שאינם נוגעים ישירות להלכה, מקדיש חמישה עמודים (מסכת גיטין נ"ו) לתיאורי הטבח, הפרעות והאכזריות שכובשי ירושלים ומחריבי שני בתי המקדש עשו ביהודים. לתיאורים על דחיפת יהודים, גברים, נשים וטף לתאי הגזים ושריפת גופותיהם בקרמטוריום באושוויץ, זה לא מגיע. 93 אחוז מבין 1.5 מיליון בני אדם שנרצחו באושוויץ היו יהודים.
שלושת השבועות, "ימי בין המצרים", שלפני תשעה באב, מלאים ביטויי אבל ויגון על חורבן שני בתי המקדש. אין אף ביטוי בעל משמעות דתית מחייבת לחורבן יהדות מזרח אירופה ולזכר ששה מיליון הקדושים. הדיווחים המצמררים על הברבריות שגילו הרומאים נגד יהודי ירושלים העולה באש, שחכמי התלמוד תיעדו והנציחו לדורות, אינם משתווים להיקף ההשמדה התעשייתית של יהודים שביצעו הנאצים בתקופת שלטונם וכיבושם באירופה.
"סח לי זקן אחד מאנשי ירושלים", מספר רבי יהושע בן קרחה (גיטין נ'ז ב' ). "בבקעה זו הרג נבוזארדן רב הטבחים מאתים ואחת עשרה רבוא ובירושלים הרג תשעים וארבע רבוא על אבן אחת". עד לחורף 1942-1943 נרצחו במחנה ההשמדה בטרבלינקה 738 אלף יהודים. במחנה ההשמדה בלז'ץ נרצחו באותה תקופה 600 אלף יהודים ובסביבור נרצחו 150 אלף יהודים.
"אספיאנוס מילא ג' ספינות מגדולי ירושלים להושיבן בקלון של רומי", מספר המדרש (איכה א' רבתי). אדולף אייכמן יזם, תיכנן, אירגן וניווט אלפי רכבות שהובילו מדי יום יהודים למחנות המוות. לזכר חורבן שני בתי המקדש נקבעו שלושה שבועות, בין י'ז תמוז (יום שבו הובקעה ירושלים) לט' באב (יום חורבן בית המקדש) כימי אבל, שבהם נהוגים גילויי צער חמורים ומגבלות על שיגרת החיים.
לאחר קריאת מגילת איכה בליל תשעה באב, נאמרות עשרות קינות לתשעה באב. לזכר ששה מיליון היהודים, בהם כמיליון וחצי ילדים, שנרצחו בשנות השואה, לא נקבע שום מעשה דתי שיבטא אבל וצער. אין בלוח היהודי יום מיוחד להעלאת זכר חורבן יהדות אירופה. ל"יום השואה" לא נלווה היבט דתי והלכתי משמעותיים.
הניסיונות של הרבנות הראשית
הרבנות הראשית קבעה את צום העשירי בטבת "יום הקדיש", אבל כמו מנהגים אחרים שקבעה הרבנות, "יום הקדיש" נשמר על ידי קומץ של יהודים דתיים. גם זה בקושי ובצנעה. נעשו ניסיונות להפיץ קינות על ששה המיליונים. האדמו"ר מבובוב, רבי שלמה האלברשטם, ניצול שואה שחי ופעל בניו יורק (נפטר ב-2000), חיבר לפני שנים אחדות "קינה על חורבן עם ישראל בשנות תרצ"ט-תש"ה". הרב ישראל מאיר לאו, שרד כנער את מחנה הריכוז בוכנוואלד. בעת כהונתו כרב ראשי של תל אביב, יזם הדפסת אוסף של קינות לזכר קרבנות השואה שחוברו על ידי אישים תורניים שאליהם פנה.
אבל מדובר בניסיונות שלא זכו להתקבלות בקרב הציבור הדתי הרחב ותפוצת הקינות האלה מוגבלת ביותר וחסרת משמעות מבחינה ציבורית. העובדה היא, שגדולי התורה ורבנים מרכזיים ומובילים בדורות האחרונים לא טרחו לקבוע זכר וזיכרון לששת מיליון היהודים במסגרת דתית ובאופן הלכתי מחייב, שינציחו את אבל השואה לדורות.
לחכמי התלמוד הייתה רגישות להיסטוריה. הם תמיד חשבו ופעלו על פי הכלל של "לשעה ולדורות". היו חכמי תלמוד ששקלו לאסור אכילת בשר ושתיית יין כאות אבל לחורבן בית שני. (תלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא דף ס' עמוד ב'). בימינו, רבנים מעדיפים להתעסק בנושאים פוליטיים, להביע דעתם על הרכב הקואליציה הרצוי להם, לפרסם חוות דעת את מי הם פוסלים כראש ממשלה. הנצחת שואה וזכרם של ששה מיליון קדושים בביטוי דתי, בנוהגי אבלות, בקינות מיוחדות לא מעניינם.