לפני מספר ימים ניסיתי להסביר לכמה ילדים קטנים מדוע השנה בראש חודש אדר (א') הם לא זכו לשמוע את שירת ה"מישה מישה" לה הם כל כך ציפו. לדאבוני, לא הצלחתי לרצות אותם. גם האמירה כי עוד מעט יגיע ראש חודש אדר שני שבו יש את "פורים הגדול", לא סיפקה או הצליחה להתיישב על ליבם של הילדים, שהוסיפו לשאול- אז מדוע בכלל צריך את "פורים הקטן?"
ובאמת, שאלה טובה שאלו הילדים הקטנים. הפורים "הקטן" מבלבל מאוד. זה שהוא קטן - כולנו מבינים, הרי מלבד דינים בודדים הוא כמעט ולא מורגש, אך מה ה"פורים" שבו, ומה בכלל תפקידו ומקומו? תשובה לדבר נוכל לקבל אם נביט קצת לאחור, אם נפליג ונחפש עוד כמה גדולים כאלו שלעתים היו קטנים.
אחד כזה קוראים לו משה, הוא היה גדול מאוד, גדול הנביאים, שלא קם בישראל נביא כדוגמתו. הוא אחד היחידים שזכו לאוויר פסגות של גדולים, שהתהלכו בשמים ליד המלאכים. אבל עם כל הגודל שלו הוא באמת היה גם קטן. משה הוא סמל לענווה ופשטות כזאת שכלל לא רואה את עצמה כמשהו גדול. הוא היה עניו שבענווים, קטן שבקטנים.
מאות שנים אחרי כן, פגש האיש "קטן-גדול" הזה ששמו משה, "קטן-גדול" אחר - עקיבא שמו. אותו עקיבא היה ענק שבענקים, עוקר הרים ודורש תילי תילים על כל תג ותג שבתורה, אך גם הוא ידע את מקומו ופשטותו, וכשנשאל על ידי תלמידיו מנין לו דבר חידוש שחידש, הוא אמר "הלכה למשה מסיני", ולא ממני הדבר.
אותו רבי עקיבא, חזר יחד עם נחיל של תלמידים, מעריצים, שסבבו והלכו אחריו לכל מקום, וכשהתקרב לאסם התבואה שהיה ביתו, הוא לימד את כולם שכל גדולתו אינה משלו. "שלי ושלכם - שלה הוא" ותלה הכל ברחל אשתו.
וכך עוברים להם גדולים אחר גדולים בכל ההיסטוריה היהודית. אברהם המאמין הראשון שראה את עצמו כ"עפר ואפר", שאול שזכה להיות המלך הראשון של ישראל והיה "נחבא אל הכלים", דוד מלך ישראל הנצחי שראה עצמו כ"תולעת ולא איש" ועוד ועוד במרוצת הדורות. כולם באים ומלמדים אותנו שכל גדול אמיתי חייב להיות קטן, ושאין יותר שלם מלב שבור.
ואולי, אולי, זה גם מה שפורים הקטן בא ללמד על פורים הגדול. שכדי להיות גדול אתה חייב לדעת שאתה גם קטן. ואת הקטנים האלו ה' אוהב, אוהב יותר מכל, והוא דוחף, מגדיל ומעודד אותם. "מעודד ענווים ה'".
הכותב הוא רב קהילת "אדרת אליהו" וראש בית מדרש "מבקשי פניך", ירושלים