בחג שבועות אנחנו משחזרים את המפגן הגדול בעולם שהיה למען ערכי מוסר. ההפגנה הגדולה בעולם של העם היהודי. איך יהפוך למוסרי? ככל שיקיים את תורת הבורא. תכנה אלוקית שמפי הגבורה ניתנה ,שקובעת מה ראוי ומה לא לעשות.
בצד ימין של לוחות הברית (ו"עשרת הדיברות") צויי עשה פוזיטיביים כמו "כבד את אביך ואת אימך" ובצד שמאל צווים נגטיביים - מה 'לא תעשה' . למשל "לא תרצח" "לא תנאף". עשרת הדברות באים לשלול 'אופורטניזם' ו'הדוניזם' של 'איש רעהו חיים בלעו'. כפי שהיה בסדום. במושגים של היום זו הייתה ההפגנה הגדולה בהיסטוריה, לה היו עדים מליוני יהודים ונספחיהם שיצאו ממצרים. לא לחינם טרח הבורא לארגן לנו את ההפקה הגדולה. הבורא מכיר את ברואיו.
הוא כבר יודע שיקומו במשך הזמן כל מיני מהנדסי תודעה ומכחישי היסטוריה. מצווה על משה לכנס מעמד היסטורי רוחני לרגלי הר סיני של כל העם כדי שיעבירו את ספור ההתגלות הרוחנית בסיני מדור אל דור, אב לבן ומורה לתלמיד . מופיע הוא בקולות וברקים ובקולו הרועם מקצה אל קצה משמיע את "אנוכי ה' אלוקיך". כדי שיאמינו בו וב'משה עבדו' כנביא -כמורה האולטימטיבי ("ולא קם נביא כמשה")- לדורות. ומצווה ש'תורת משה'- אותה לומד העם- בשנות הנדודים במדבר, היא- היא, הקודקס המחייב – לבנייתו של העם היהודי , עם המוסר .
ההתגלות הרוחנית מלאת ההוד היא על 'ההר כולו עשן'. ו'העם רואה את הקולות ושומע את המראות' –משפט עם היפוך מילים המבטא את עומק הארוע האלוקי שבו כל החושים הרוחניים והפיסיים מתערבבים זה בזה-חשים את מציאות בורא העולם.
בחג השבועות נקרא שוב בתורה את עשרת הדברות ואת תיאור מעמד הר סיני. כמו אז שמיליוני אנשים היו עדים במעמד , ומכוח עדותם זו מסרוה לבניהם אחריהם מדור לדור, גם אנו את התורה ה'לא משתנית' . יש אומרים בביקורת- 'קפואה'. אכן היא אינה משתנית בכוונת מכוון . כי היא העדות העוברת לאורך הדורות השבטים והמשפחות , יצוקה – בדפי היסטוריה, כתובה בקלף לעיתים דהוי כפי שרואים כשמוצאים ספרי תורה עתיקים או במגילות קלף במערות.
לומדים אותה וקוראים בה בבתי כנסיות בשבתות חגים וימי חול . כל כך יצוקה ומוצקה היא ולא משתנית -שאם חסרה בה אות, אות אחת אפילו –פסולה היא. כך בונים מסורת ואמת. בלי להתייחס לגחמות הזמן.
נעים להכיר-'העם היהודי ' והבורא'
הרומן ההיסטרי בין העם היהודי והבורא ,לא מתחיל בחג השבועות וגם לא בפסח. הוא מתחיל בהתגלות הבורא אל אברהם אבינו. היהודי הראשון שלמרות שגדל בסביבה ובבית עובדי אלילים ופסלים הוא מבין את אפסיותם. מחפש מוצא ופוגש את הבורא בחזיונות רוחניים . גם בניו אחריו יצחק ויעקב פוגשים את הקב"ה בחזיונות נבואיים . אבל אצלם , התגלות הבורא -ליחידים. לעומת בני יעקב במצרים שם מתגלה הבורא באמצעות הניסים :'עשרת המכות' ונס 'קריעת ים סוף' לכל העם.
לכן ,פסח נקרא גם "חג האמונה" מפני שזכו יוצאי מצרים לראות בעיניהם את הניסים . אפילו השפלות. ("ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל בן בוזי") . אבל עדיין אין מפגש ישיר עם הבורא.
כותבים הפרשנים כמו ר' יהודה הלוי שלמרות ניסי עשרת המכות, האמונה סבלה מחוסר שלמות. (בפיקפוקים שמא מדובר במעשי קסם וכשפים). במעמד הר סיני בשבועות כשהבורא מופיע לעיני כל, העם מקבל על עצמו את מלכות הבורא. בקריאה " נעשה ונשמע " ומקדים את ההסכמה לקיים מצוות אפילו בטרם למד את הלכותיה ונימוקיה. לפעמים לא הכל לוגיקה אלא גם תחושות . כמה מיכם –מאיתנו, זכו 'לראות קולות'. אבו אבותינו זכו .
"וְכָל הָעָם רֹאִים אֶת הַקּוֹלֹת וְאֶת הַלַּפִּידִם וְאֵת קוֹל הַשֹּׁפָר וְאֶת הָהָר עָשֵׁן", מתארת התורה את האירוע המכונן של העם היהודי של קבלת התורה במעמד מלא הוד והדר בו בורא עולם מגיע לפגוש את עמו- פנים אל פנים- ולהטיל עליהם את המצוות. משא הדורות, מלווה את חיינו מאז בטקסטים שאין לשנותם אפילו באות קטנה על מנת שיהיה ברור שקובץ ההלכות –היא התוכנה האלוקית לניהול החיים -חיינו .
חג השבועות הוא גם 'חג' הגרים. אלה שהגיעו לתורה לא מתוך "כפיה" אלא מתוך בחירה החופשית . כמו רות המואבייה שהתגיירה ומאז בכל שנה קוראים אנו בחג את מגילת רות. הרב יצחק מעוז הוא גר צדק שאיבד את בתו בפיגוע בנורא במסעדת סבארו.
באחד מהרגעים לזכרה , סיפר לי איך הגיע לעם היהודי. בצעירותו למד בצרפת להיות כומר נוצרי . 'התפלאתי שבדת הנוצרית–יש רעיונות ודיבורים אבל אין שם הלכות וצויים. חיפשתי דת עם מצוות . לא יתכן שהכל יישאר במישורי הפילוספיה ובהליכה לכומר כדי להתוודות על חטאים. וכך אחרי חקר הדתות הגעתי לדת היהודית והתגיירתי ואני שומר תרי''ג מצוות. או משתדל לכך.
צריך הרבה ענווה כדי להתגייר כדי להכיר בדרך הנכונה ולא להיות שבוי בהנדסת תודעה וב'יפייפותה של יפת' ('יפת' היא יוון. תורת שהאדירה את תרבות האסתטיקה עד זרא) . חג השבועות הוא גם חג הענווה. הענווה משודרת לנו מכל פינה של מעמד הר סיני. בהפגנת הענק של העם היהודי לא הייתה במה מרכזית ולא כיבודים. עמדו שם "כולם בלב אחד כאיש אחד" - קולקטיב של אחווה.
אפילו הר סיני נבחר בשל היותו הנמוך מכל ההרים, לפי שהוא מסמל את הצניעות והענווה. וכך גם המנהיג ו"האיש משה עניו מכל אדם". משה המנהיג מעיד על עצמו "ואני ערל שפתיים", בקיצור לא וורבלי, מגמגם. מזל שלא היו אז אסטרטגים ומשרדי יחצנים. והעם? עם ישראל ברגע של התעלות מודיע בענווה "נעשה ונשמע". קודם מתמלאים במשמעת קולקטיבית - נבצע! אחר כך נשמע.
תורת ישראל קובעת שהענווה היא הבסיס לקבלת התורה ולהתנהלות של העם בעתיד. בחג זה חג הענווה הגיע הזמן לשנות כיוון, לחזור לצניעות ולשיח ענייני ולא לאמץ רוחות שמקורם בתרבות המערב המקדשת את האני. אנחנו 'ענווים בני ענווים' ולכן זורקים את האגו מחיינו ושמים במרכז את העם, התורה וארץ ישראל.
זו גם הזדמנות מתאימה לעשות חשבון נפש לאומי על מידת הענווה שכמעט נעלמה מחיינו הפוליטיים - לפנות בקריאה לפוליטיקאים, לרוקן את מכלי האגו ולמלאם מחדש במידת הענווה. מאחר שאי אפשר להביאם למעמד סיני של אז, שבו אפילו עוף לא צייץ, הייתי מביא אותם לריקודים של יום ירושלים השבוע, שבו כמאה אלף צועדים ורוקדים צעדו רקדו- ברחובות הבירה בואכה לכותל.
ביום החג הקרב בשבועות -שוב נצעד לכותל. לאחר שנלמד תורה כל הלילה כמצוות החג, נעלה לרגל אל מול שריד בית מקדשנו . עשרות אלפים ינהרו שמה במשך הלילה ויימלאו בעשרות אלפים ובמאות מניינים את רחבת הכותל המערבי. בתפילת 'ותיקין' של שעת 'הנץ החמה' .
נקבל את התורה (אקטואלית מתמיד) שוב ונקרא את עשרת הדברים אקטואליים מתמיד, ברוב עם יחד שבטי ישראל. חג שמח.