"וידבר אל משה בהר סיני". פרשתנו פותחת את דבריה בציווי מצוות השמיטה. שואל רש"י במקום: "מה עניין שמיטה אצל הר סיני?" כלומר למה דווקא לגבי מצוות השמיטה מציינת התורה שהיא ניתנה בסיני, הלא כל תרי"ג המצוות ניתני בסיני? ומיישב רש"י: "אלא מה שמיטה נאמרו כללותיה ודקדוקיה בסיני אף כולן נאמרו כללותיהן ודקדוקיהן מסיני". ועדיין קשה מדוע יסוד חשוב זה נלמד דווקא במצוות שמיטה ומה עניין זה משויך להר סיני יותר מיתר המצוות?
השנה השביעית נקראת בתורה "שבת שבתון". תואר זה מופנה בדרך כלל ליום הכיפורים (ומה שנאמר בפרשת אמור גם על יום השבת "שבת שבתון" כבר הסביר הגאון מוילנא שבעצם הכוונה ליום הכיפורים ואין כאן מקום להאריך) ויש להבין במה דומה השנה השביעית ליום הכיפור?
לאחר שסופרים שבעה מחזורים של שנות השמיטה מצווה התורה על שנת היובל שבה ישובו "איש איש אל אחוזתו" והאדמות שבות אל בעליהן המקוריים "ואיש אל משפחתו" גם אם הוא עבד הוא משתחרר וחוזר לביתו.
בשנה זו ביום הכיפורים נאמר "והעברת שופר בכל ארצכם" ותוקעים בו כדי להכריז "דרור בארץ לכל יושביה" שדות חוזרות כאמור לבעליהן ועבדים זוכים בחירותם.
לגבי עניין השופר ביובל ובראש השנה אומרת המשנה: "אחד הוא לכל דבר" וכך פוסק הרמב"ם בהלכות שמיטה ויובל: "אחד ראש השנה ואחד היובל לתקיעות".
כדי להבין את טעם התקיעות בשנת היובל יש אפוא להעמיק בטעמן בראש השנה. בראש השנה תפקיד השופר הוא "עורו ישנים משנתכם" (רמב"ם הל' תשובה פ"ג)...זכרו בוראכם...השוגים כל השנה בהבל וריק אשר לא יועיל...היטיבו דרככם ויעזוב כל אחד דרכו הרעה וכו' (רמב"ם שם).
ובכן זה אמור לגבי ראש השנה. ומה הדמיון לשנת היובל? אלא שלקח יסודי מחנכת אותנו התורה בכל שנת שמיטה וסוגרת מעגל בשנת היובל. בארץ ישראל הקדומה המשק היה מבוסס בעיקר על החקלאות. עבודת האדמה היתה המנוע לקידום הכלכלה. המרבה בקרקעות הוא הנקרא עשיר ובעל נכסים.
במשך שש שנים חיה הארץ חיי כלכלה רגילים. מרוץ אחר הפרנסה והקיום, הכסף והמעמד. זרעו בה שדות הפיקו רווחים נאים מהיבולים. היתה זו מדינה רגילה עם סולם ערכי-כלכלי מקובל של רכושנות בדרגות שונות, תחושות התנשאות של המצליחים מחד ותחושות הקיפוח של הנכשלים מאידך, המולת חיים המוכרת לכל העמים מאז ועד ימינו.
ולפתע, בפרוס השנה השביעית, נעצרה המיית החיים בבת אחת. שביתה כללית . המשק נדם. לא האטה כלכלית אלא עצירה מוחלטת לשנה שלמה. לא התקיים מו"מ בין מעסיקים לפועלים. דממה מוחלטת. זאת שביתה שהוכרזה לא בידי העובדים ולא שביתת מגן מטעם מעסיקים אלא שביתה שמימית.
בשנה זו רצה הבורא להתריע לבעלי הרכוש והאדמות- האדמות ופירותיהן לא שלכם הן. ניצול האדמה לתועלת אישית נפסק. שש שנים הייתם עבדים למרוץ אחרי הקניין החומרי. האדם אינו אדון כל. העשיר והעני שווים בשנה זו. השביתה מוחלטת לא רק לאדון אלא "לך לעבדך ולאמתך ולשכירך". השביתה השבע שנתית מפילה מחיצות, בעל הבית ופועליו, עניים מתחככים בעשירים ובאליטה.
רגשות השוויון בין כל המעמדות תחרוטנה את זכרונן גם בשובם לחיים עם סיום "השביתה". כמו בתקיעות ראש השנה המחזירות את האדם לאיזון בין שאיפותיו החומריות למאוויים רוחניים כך שנות השמיטה והיובל בונות מחדש את שלמותו הנפשית של האדם הישראלי.