"תן לי יבנה וחכמיה"

שוב ניצבים אנו בעוד ימים ספורים בפני צום ט' באב. ציפייה בת אלפיים לבנייתו ולגאולתנו השלמה טרם התממשה. וידועים דברי חז"ל שכל דור שבימיו לא נבנה בית המקדש הריהו כאילו נחרב בית המקדש בימיו. דברי חז"ל אלו באים לעקור טעות כאילו טובים אנו מדור החורבן שבגלל חטאיו  חרבה ירושלים ואלפי שנים אחר כך עדיין סובלים אנו . ובכן, לו היינו טובים יותר, שומרי ערכי התורה יותר ואוהבים אחד את השני יותר מאשר בדור החורבן, או אז, אומרים חז"ל, כבר היינו נגאלים מעול הגלויות וכל חלקי עמנו מקובצים היו בארצנו וירושלים בנויה היתה בתפארתה ובמרכזה  בית המקדש. אבל לדאבון ליבינו איננו  עדיפים על פני  דורו של ירמיהו אשר הצביע והזהיר מפני החורבן.

ובכל זאת, בתוך האפילה הקשה של הגלות זרחה השמש הקטנה של עם ישראל. העצים והאבנים הקדושים עלו באש. אבל העם שרד ושורד במשך אלפי שנים. זהו נס עצום. אין עם בעולם שהוגלה מארצו לארבע כנפות תבל, עונה, נרדף ונרצח במשך תקופה קצרה יותר של עשרות  או  מאות שנים ספורות והמשיך להתקיים. אימפריות היו ואינם. לבלבו  וקמלו. ורק עם ישראל ניצב על עומדו. פגוע ומוכה אבל חי וקיים. בזכות  מה זכינו לכך? מיהו המנהיג בעל החזון והמבט קדימה שהנהיג את הפלא הזה?  רבי  יוחנן בן זכאי! ומהי התרופה למכתינו שבזכותה אנו חיים?  "תו לי יבנה וחכמיה"!

ישנו  מושג הנקרא "תחליף". יש תחליף לחלב, ישנו תחליף לקפה. מתוך התחליף יודעים אנו מהו העיקר. תחליף חלב אינו חלב באמת. רק טעמו דומה ומתוך טעמו יש לנו מושג מועט  מהו חלב אמיתי.

כך להבדיל בנושאים רוחניים נשגבים. וכך מנהיגי ישראל בטרם החורבן  ניסו להותיר בידי עם ישראל קצת אויר לנשימה כעין תחליף לבית המקדש. ומהו התחליף?

בעת שצרו הרומאים על ירושלים, רבי יוחנן בן זכאי יצא ממנה בדרכים עקלקלות מפחד הקנאים שביאושם וקוצר ראייתם העדיפו לשרוף אסמים ולא להותיר מאומה לפליטה. בצאתו את העיר הלך לפגוש את אספסיאנוס המצביא של האויב. רבי יוחנן הסתכן בנפשו ופנה למצביא בתואר "המלך". אספסיאנוס מחה על כך אך רבי יוחנן ניבא בפניו כי אכן הוא יהיה המלך כיון שכתוב "הלבנון באדיר יפול" ואין אדיר אלא מלך ואין לבנון אלא בית המקדש ואם בית המקדש יפול בידך סימן כי אתה מלך!  חיינו מבוססים על פסוקי התורה וכמו שיש נבואה שאתה המצביא עתיד למלוך כך אני מבקש ממך דבר אחד- השאר את לימוד התורה לפליטה, תן לי את  יבנה וחכמיה !

בית המקדש היה כלילת יופי. חשב רבי יוחנן שמאחר שנגזרה גזירה והוא עתיד להיחרב, כיצד ניתן להשאיר מעט מאותו יופי. תחליף שיזכיר את המקור? ואז הוציא מפיו את המשפט שהפך לאבן היסוד בדברי ימי ישראל: "תן לי יבנה וחכמיה". בדורו היו כאלה שביקרוהו על רוחו התבוסתנית כביכול. אך בפרספקטיבה של אלפי שנים יודעים אנו מיהו התבוסתן ומיהו זה שהציל את עם ישראל מכליה.

בזכות התורה ולומדיה לאורך אלפי שנות גלות הגענו הלום. אלמלא לימוד התורה היינו חלילה נכחדים ולא נזכרים יותר בין אומות העולם. הרב משה צבי נריה זצ"ל ( 1913-1995 , ראש ישיבת כפר הרואה ומייסד ישיבות בני עקיבא)  אמר לי פעם משפט בעל תובנה נצחית: "הציונות נתנה מדינה ליהודים אבל התורה היא זו שנתנה יהודים למדינה".