"לא יבוא עמוני ומואבי בקהל ה' ...עד עולם על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים..."

מבאר הרמב"ן, עמון ומואב הם הצאצאים של לוט ולוט, אחיינו של אברהם,  ניצל בזכות אברהם שנחלץ לשחררו משביו. אם כך היה עליהם להכיר טובה לצאצאי אברהם והם כפרו בטובה וכפיות טובה היא הגרועה שבמידות אנוש ועל כן לא יבואו בקהל ה' . נחשוב לרגע, אם נוכרי רגיל שאינו מזרע עמון ומואב, עובד עבודה זרה אך לאחר שבחן את דרכו מגיע למסקנה כי הוא רוצה להתגייר, הרי שלאחר שהוא מבצע את הליכי הגיור יכול הוא לבוא בקהל ה' למרות שבעברו הוא היה עובד עבודה זרה ואולי שטוף בעוונות נוספים מהם הוא פרש. אבל זרע עמון ומואב כיון שהמידה המושחתת של כפיות טובה מוטבעת בנפשם לא יוכלו להנשא לבת ישראל  לעולם. מדהים!  השקפת עולם ניתן לשנותה ואין היא מעכבת נוכרי מלהתגייר  אך מידה רעה שהושרשה בנפש אומה  אי אפשר להסירה. 

במשה רבנו נאמר שיכל לחיות עוד רבות בשנים ולהנהיג את עם ישראל שכן ה' התנה את מיתתו בסיום מלחמת מדין, וכל עוד זו לא הסתיימה בנצחון מוחלט  משה לא ימות ואם כן יכל משה לדחות מעט את תחילת המלחמה אך במקום זאת משה מיד פקד על פנחס לגבש את צבא ישראל למלחמה כיון שזה רצון ה' וזו טובת עם ישראל. זו מסירות נפש של מנהיג המוותר על האינטרס האישי שלו – על חייו ומנהיגותו למען עמו. זה יפה  אבל למה הוא לא יוצא בעצמו להכות את מדין אלא מוסר את השליחות לפנחס? זאת בגלל הכרת הטוב שהוא חייב למדין שקלטה אותו בבורחו מפני המצרים ו"בור ששתית ממנו מים אל תידה בו אבן".. מצד אחד הוא חייב לנקום כמצוות ה' אך מצד שני אותו הקב"ה המצווהו "נקום" הוא גם מצווה אותו על איסור כפיות טובה לכן שלח את פנחס ושלוחו של אדם כמותו.

 בספר דברי הימים (ב',כד) מסופר על זכריה בן יהוידע  שהטיף   וגער  בעם ישראל על כי עזבו את דרך ה' ויואש המלך ציווה להורגו ופשע זה התרחש בבית המקדש ביום הכיפורים שחל בשבת. נתבונן כיצד מוזכר עוון נורא כל כך בשפת התנ"ך "ולא זכר יואש המלך החסד אשר עשה יהוידע אביו ויהרוג את בנו". כלומר  עוון הרצח מוזכר כאן אגב הזכרת עוון גדול ממנו והוא "ולא זכר יואש המלך את החסד אשר עשה יהוידע".  

 בוודאי נתפלא אם מישהו יאמר לנו  על פושע ידוע המפורסם במעשי רצח, גזל וסחיטה , שהוא פושע נאלח כיון ש...אינו נוטל ידיים לפני הארוחה ולא מברך ברכת המזון לאחריה. בצדק נצחק מה"מחמאה" הזאת שנאמרה על אותו פושע.

לא כן הדבר ביחס למידת כפיות טובה שהיא אם כל חטאת הן ביחסי אדם לחברו והן ביחסים בין אומות והיא מוזכרת כשווה לעוון רצח  של נביא בבית המקדש ביום הכיפורים.

לו היינו מתבוננים כמה טובות עשו לנו אנשים שונים במהלך חיינו, בין אם מבני משפחתנו ובין אם חברים ואפילו על ידי אנשים זרים, והיינו מבטאים את תודתנו במילים ובמעשים היה העולם מואר יותר.

גם בין אנשים החלוקים בדעותיהם והשקפותיהם בוודאי שביחסים האישיים ניתן למצוא דברים נאים ועליהם להכיר טובה. בואו נלמד ונלך בדרכו של משה רבנו. לעולם לא ניידה אבן כלפי מי שעשה לנו טוב.