בעוד שבחג האחרון של חג הסוכות נקבעו הלכות מיוחדות וחדשות עבור "שמיני עצרת" (שמחת תורה), הרי שלחג האחרון של פסח בו מציינים אנו את האירוע הנסי של קריעת ים סוף, לא נקבעו כל הלכות מיוחדות או חדשות.

מסביר בעל חידושי הרי"ם (הרב יצחק מאיר אלתר, מייסד חסידות גור, פולין 1799־1866), כי ביום שביעי של פסח זכו ישראל למעלה של מסירות נפש (נחשון בן עמינדב לא היסס וקפץ למים בעוד הים באיתנו, ורק כשהגיעו המים לסנטרו אירע הנס ונבקע ים סוף), ומכוחה זכו להתעלות עד כדי מעלה של "ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל בן בוזי". ואחרי התעלות כזו לא היה צורך במצוות נוספות.

במסכת סוטה (ל"ו) מביאים חז"ל מדרש ובו שני מאמרים אשר לכאורה חולקים זה על זה. בשם רבי מאיר אומרים שכשעמדו בני ישראל מול הים ומצרים רודפים אחריהם, החלו השבטים מתנצחים זה עם זה. שבט בנימין אומר אני יורד תחילה לים ושבט יהודה אומר אני יורד תחילה. רבי יהודה אומר לא כך היה המעשה, אלא זה אומר אין אני יורד תחילה לים וזה אומר אין אני יורד תחילה לים. קפץ נחשון בן עמינדב וירד לים תחילה.

רבה של תל אביב, הגאון הרב ידידיה פרנקל זצ"ל, הסביר בצוף מתק לשונו שרבי יהודה לא נחלק בשאלה האם אכן בשעה שעמדו ישראל על הים היו מתנצחים זה עם זה. ודאי שכך היה! טענתו של רבי יהודה שאומנם כך הייתה ההתרחשות בזמן שהוויכוח התנהל בתאוריה, ובלשונו "באימונים" בלבד. אך כשהגיע השלב המעשי, הסיפור היה שונה בתכלית. כל אחד מהשבטים היה "מכבד" את השני לרדת תחילה.

לכן מדויק הלשון "לא כך היה המעשה". אומנם כך היה בשלב האימונים "היבש", אך בשלב המעשה חשו כולם פיק ברכיים והעדיפו ש"ההוא" ירד תחילה, עד שקפץ נחשון ומסר את נפשו והאיר את דרך המסירות והאמונה לדורות.

ארשה לעצמי לשתף בשביבים נוספים שאמרם הרב ידידיה פרנקל זצ"ל, והיו הדברים כקילורין לעיניים עייפות.

בהגדה נאמר: "ואת עמלנו אלו הבנים". כידוע, במהלך כל הדורות לא היה עם אשר מסר את נפשו על חינוך הילדים כמו עמנו. כל הגלויות, כל העינויים, ההגליות והנדודים לא הצמיחו אנאלפביתים בקרב ילדינו – בניגוד לאומות העולם אשר במצבים דומים ניטל כל חינוך מילדיהם. העמל שהשקיעו דורות על דורות בילדים הביאנו עד הלום. ואכן, כך מדגיש בעל ההגדה, "ואת עמלנו אלו הבנים".

כאשר ייסדו את בית יעקב עבור הבנות בפולין, הייתה זו ראיית הנולד. אלמלא אותן בנות ישראל המהוות חוליות בשרשרת הדורות, היה עמלנו חלילה לשווא. עמלנו הם הבנים, משום שהבנות הן החוליות בלעדיהן אין שרשרת.