בפרשתנו רואים את התובנה הברורה שהמושג "תורת כהנים" מוסב לא רק על כהנים, אלא לכל עם ישראל. הפרשה מתחילה במצוות השייכות רק לכהנים, המשכה בדינים השייכים לבהמות המוקרבות על המזבח ועוד עניינים המשותפים לכהנים ולישראל, ולבסוף חגי ומועדי ישראל שנאמרו במישרין לכל העם "דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם".

מעמדו וקדושתו של הכהן מחייבים אותו להגביל את עצמו ולא להיטמא למשל לנפש אדם (פרט לקרוביו המפורטים בתורה, כגון אביו ואמו, אשתו וכו'). הכהן הגדול נדרש להתקדש אף יותר מכך, ואף לקרוביו אין לו להיטמא. עליו נאמר "ומן המקדש לא יצא". אין לו לצאת כלל מקדושתו עקב מעמדו הרם.

חז"ל מתעכבים על כפל הלשון "אמור ואמרת" ("אמור אל הכהנים ואמרת אליהם"), ומסבירים זאת – "להזהיר גדולים על הקטנים".

המושג "גדולים" הוא רחב ומתפשט לא רק על הכהנים, אלא על כל מרחבי החיים – מנהיג, אב המשפחה, מורה ומחנך. הציווי להזהיר גדולים על הקטנים מלמדנו שהאזהרה תהיה לא בתוכחה ולא בקפדנות או הרחקת הקטן, אלא בזהירות רבה, וכדבריהם "לעולם שמאל דוחה וימין מקרבת".

ההתחלה הינה על ידי הגדול. אי אפשר להזהיר את הקטנים כל עוד הגדולים סוטים מהשורה. "קשוט עצמך ואחר כך קשוט אחרים". כדי להשפיע קדושה על הקטנים, צריך הגדול להיות קדוש.

התורה מלמדת כיצד מתחיל התהליך. "סור מרע ועשה טוב". בלעדי "סור מרע" לא ניתן להגיע ל"עשה טוב". "קדשים יהיו לאלהיהם ולא יחללו שם אלהיהם". הלל הזקן, בבואו ללמד את תמצית התורה לאותו נוכרי שבא להתגייר, אמר לו "דעלך סני לחברך לא תעביד" (מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך), ולא התחיל בדרך החיובית "ואהבת לרעך כמוך", היות שההתחלה צריכה להיות להתרחק מרע.

"ולא יחללו" אינו דבר קל. חילול ה' אינו תלוי רק במעשים מכוערים. תלוי גם מיהו הגורם לחילול ה', כי אדם פשוט או נבזה שיעשה מעשה מכוער אינו מותיר את רישומו כאדם נכבד ומלומד שיעשה את אותו מעשה. זה חילל את השם, והשני לא.

חז"ל מביאים דוגמה מהו חילול ה' (יומא פ"ו): "אמר רב למשל אני אם אקנה בשר מהקצב ולא אשלם לו מיידית במקום וכשאני מאחר לפרוע (לא במקום), יחשוד בי שאני גזלן וילמד ממני לזלזל בהלכות גזלה". אדם פשוט שיקנה בהקפה לא גורם רעה לעולם, אך אדם כרב יגרום לחילול ה'. רבי יוחנן מביא דוגמה מעצמו: "אם אלך ד' אמות בלא תורה ובלא תפילין – ואין הכל יודעים שאני נחלשתי לאחר לימוד ועיון רב – ילמדו ממני להיבטל מתלמוד תורה". וכך הלאה דוגמאות נוספות.

כל אדם, בהתאם לתפקידו ומעמדו בחברה, הוא מעין כהן. עליו לקדש שם שמיים ולהיזהר שבכל מעשיו לא יחלל חלילה את ה'.