בפרשתנו מעלים על נס את דמותו הייחודית של פנחס, קנאי שבלם בגופו מגיפה שקטלה אלפים מישראל.
באופן שטחי ניתן להבין שזו דמות לחיקוי, אך זו טעות. כל הפרשה מלמדת אותנו שאין ללכת בדרכו של פנחס, אלא במגבלות וסייגים כה חמורים, עד שנבצר כמעט כליל לחזור אי פעם על מעשה דומה של קנאוּת.
הבדל דק מהדקים מבדיל בין קנאי אמיתי לבין אדם מושחת, שהקנאות אינה אלא כסות לשפלות נפשו.
עמד על כך הרב חיים סולובייצ'יק מבריסק זצ"ל (1853־1918, מגדולי הרבנים במזרח אירופה במאה ה־20), שכל ימיו טרם הכריע בספק שעלה בדעתו. כשבעל קורא עומד וקורא בתורה ולפתע כושל במילה או אות אחת, מייד צועקים מכל פינה בבית הכנסת את הטעון תיקון ואוי לאותה בושה. מהי הסיבה האמיתית לצעקות? האם טהורות הצעקות כיוון שאוזני השומעים כה רגישות לכל שינוי מנוסח התורה הקדושה, או שמא נובע הדבר מיצר הקנטרנות השמח בכישלון חברו שטעה בהגיית הקריאה?
קנאות אמיתית היא זו שאין לקנאי כל נגיעה אישית וכולה לשם שמיים. חז"ל אומרים שמותר לתלמיד חכם לנקום, בתנאי שנוקם כנחש. הנחש, אין לו כל הנאה בהכישו בני אדם, זאת בניגוד לחיית טרף שאוכלת את קורבנה לצורך הנאתה. כך רק תלמיד חכם המסיר מעליו כל הנאה אישית רשאי לנקום קנאת ה'.
ר' יעקב גלינסקי (ראש ישיבה ודרשן ידוע ברוח תנועת המוסר, פולין־ישראל, 1920־2014), המשיל משל לבית השורץ עכברים. שתי אופציות עומדות בפני בעלת הבית. האחת לפזר רעל, והשנייה להביא חתול שיטרוף את העכברים. ההבדל בין השיטות ברור. בעוד שבעלת הבית הייתה מעדיפה שלא יהיו כלל עכברים ולא תצטרך לפזר רעל, הרי שהחתול שמח על כל עכבר.
כך, למשל, ישנם קנאים השמחים באמת שאין כלל חילולי שבת ואין נגד מה למחות, אבל ישנם "קנאים" בעיני עצמם המברכים על כל פרצה בחומות הדת, כי זו הזדמנות להפגנה נוספת שתפיג את השעמום.
שמעתי פעם מהסופר ר' משה גרילק הלצה שאמר אחד הקנאים, שהיה מתנגד חריף לציונות ולמדינה בתקופה שקטה בה לא היו "גזירות", וממילא לא התקיימו הפגנות. וכה אמר אותו לץ ירושלמי: "הציונים של פעם היו עושים גזירות והיינו מוחים נגדם. בזמן האחרון הם הפסיקו, יימח שמם...". אכן יש זמן וגם חובה למחות ולהפגין, אבל גם אז רק במגבלות התורה.
ישנו סיפור מפורסם על הגרי"ז הלוי, רבה של בריסק, שבזמן שאירעה פרצה חמורה אצל השוחטים בעיר, כינס אסיפת חירום של מנהיגי הקהילה. להפתעת הקהל, כשעלה הרב לדבר הוא הביט כה וכה, אבל שתק דקות ארוכות. עד שהתברר שלאסיפה הסתנן אחד השוחטים. רק אחרי שיצא השוחט, דיבר הרב וכה אמר: "כל עוד ישב כאן השוחט, לא יכולתי לדבר שמא ייפגע ואז לא תועיל האסיפה. כי קנאות, גם אם היא מצווה, אם תבוא על ידי פגיעה בזולת לא תצמח ממנה כל תועלת".
זוהי קנאות אמיתית!