פרשתנו היא פרשת המהפכה החוקתית הראשונה של העולם. עד מתן תורה היה זה עולם אחד. עולם האלילים והאמונה בכוחות הטבע. השמש והירח, בהמות חומריות בתור בעלי הכוח להנהיג את היקום (כבשים ועגלים בתרבויות קדם).

מאז המהפכה יש מנהיג אחד לבירה. היהדות היא החלוצה ובעקבותיה הדתות המונותאיסטיות שהן כולן ענפים שהיא השורש להן. עד אז שלטו בעולם הדתות הפוליתאיסטיות או הכפירה באלוקות, ומאז מהפכת הר סיני הונחלו לעולם מושגי הצדק, היושרה, החמלה והשוויון בין כל הברואים.

אלמלא מעמד הר סיני, מאז בריאת העולם ועד היום אנו ובנינו והאנושות כולה עדיין היינו עבדים למעשי ידינו, עובדים בוקר וערב 24/7 ללא מנוחת הגוף והנפש. לבהמות נדמינו, לנושאי משא ללא נשמה. המוסר הקדום היה מוסר סדום בו החזק שלט והחלש נרמס, האכזר גבר והרחום הושפל. לאחר מהפכת חוקת התורה, העשיר צווה להחיות את העני, השליט צווה לרחם על נתיניו וכולם יחדיו מצווים לעבוד א־ל אחד שברא את כל בני האדם בצלמו.

בחוקה שלידתה בסיני והורתה בברית בין האבות ליוצרה, נקבעה לנצח הגדרת מהי יהדות. אלפי שנים לאחר מכן החלו הוגי דעות להתלבט "מיהו יהודי". אבל מהי יהדות, שאלה זו תשובה נצחית בצידה שהונצחה לדורות במעמד הר סיני. התורה על מצוותיה שבין אדם לקונו ובין אדם לחברו, זוהי היהדות! וכל מי שזכה להיוולד לתוכה או רצה להתגייר ולהסתפח לתוכה, יהודי ייקרא. התורה לא ניתנה רק ליוצאי מצרים שהיו בפועל עדים לנתינתה.

"את אשר ישנו פה ואת אשר איננו פה". כל נשמות ישראל לדורותיהן נחלו את התורה ונוכחים היו במעמד סיני. השבוע בפרשת יתרו נשוב כולנו לשמוע את הקולות והברקים, קולות שמימיים ורעידת כל אברינו וזעקת הדומייה שבה היקום כולו, מאדם עד דגת הים, נאלמו ורק האוזן שמעה את דבר אלוקים. נשוב בפרשתנו ונחזה במנהיג האנושי היחיד אשר שהה ארבעים יום בצל האלוקים ובקרב מלאכים, משה רבנו מוריד את עשרת הדיברות ואת התורה, זו הכתובה ופירושה בעל פה וכל מה שעתידים לומדיה לחדש.

"אנוכי ה' אלוקיך". הדיבר הראשון הטיל אלומת אור אל תוהו מושגי האלילות העתיקה ומודיע כי העולם אינו תוצאה מקרית של התנגשויות קוסמיות. יש לו מנהיג המשגיח על עולמנו.

והדיבר האחרון "לא תחמוד" מלמדנו כי למרות הקושי להתמודד עם התופעה הטבעית של חמדת כל דבר יפה לעיניים, חמדה הצומחת מעצמה ללא כוונת זדון, ובכל זאת צווינו לא להיכנע לחמדה זו. התורה מצווה שיבחר את נושא חמדתו ורצון תשוקתו. האם לחמוד כל אשר לרעהו, או לשאוף לכיוון רוחני של התעלות ונכסי הרוח של קרבת אלוקים.

הלב הוא המחליט האם לבחור בתשוקת החומריות או בחמדת אלוקים הרוחני.