במרכז פרשתנו מובא מעשה העגל.

40 יום לאחר מעמד הר סיני, על רוממותו וקדושתו, אירוע בו נטל חלק כל עם ישראל שהתעלו לדרגת מלאכים, ושמעו נער וזקן את קול ה' בדברו אליהם מן השמיים – ולפתע נפילה כה גדולה. ממדרגה של "ויאמינו בה' ובמשה עבדו" ללא עוררין אלא "נעשה ונשמע" – עד לדיוטא תחתונה של עבודה זרה באומרם לעגל: "אלה אלוקיך ישראל שהעלוך מארץ מצרים".

מעבר לסיפור המתואר בפרשה, יש להתבונן כיצד דור דעה יכול היה להאמין שהעגל שזה עתה נוצר הוא שהעלם ממצרים. הלא המה ראו בחוש את הנסים שה' עשה לעמו באמצעות משה, את עשר המכות וקריעת הים.

מעבר לאיסור עבודה זרה, כיצד ההיגיון הכי בסיסי ואנושי לא סתר את ההתלהמות סביב העגל? וכיצד המכחול בהם שרטטו בדמיונם את יציאת מצרים, לא בוש להכחיש את המציאות אשר הם חוו לפני 40 יום?

ההסבר העמוק לטעותם כרוך בשאלת עומק אחרת בהגדרת האמונה בה' ודרכי ההשגחה העליונה.

האמונה היהודית בה' אומרת כי למרות שגבהו מהלכי האלוקים בשמיים, ואילו אנו תבל ומלואו נטועים בארציות, הרי הקב"ה מיטיב להשגיח על כל אורחותינו כאן בארץ. אין כל סתירה בין היות הקב"ה ישות שמיימית נבדלת אשר לבדו ימלוך נורא, לבין ההשגחה של ישות זו בכל פרט המתנהל בישות הארצית בה אנו חיים. אין כאן שום פחיתות כבוד למלך העולם להלך בקרבנו ולהושיט יד מדריכה לבל נסטה מאורחות יושר.

ובנקודה זו נעוצה הטעות של דור דעה, שראו במו עיניהם את כל תהליכי גאולת מצרים – ובכל זאת, בניסיון הראשון לאחר קבלת התורה, מעדו ונפלו לתהומות עבודה זרה. הם סברו כי לא תיתכן השגחה ישירה של בורא כל העולמות על פרטי מעשי אנוש, אלא אם כן ישנו גורם מתווך שבאמצעותו ישפיע הבורא מטובו וידבר אל עמו.

בגאולת מצרים היה זה משה המתווך בין הקב"ה לבין העם. כך במעמד קבלת התורה בסיני. המעמד היה כה סוער והתגלות ה' לעיני העם הייתה כה חודרת "ומראה כבוד ה' כאש אוכלת בראש ההר לעיני ישראל" (שמות כד, יז) עד כי חששו פן תפרח נשמתם. על כן ביקשו ממשה שהקב"ה ידבר איתו והוא, משה, יביא אליהם את דבר ה' ולא ידבר אליהם ישירות פן ימותו.

כעת, כשמשה בושש לבוא ובטעותם חשבו כי משה איש האלוקים מת ולא ישוב, חיפש העם אמצעי אחר אשר דרכו ידבר אליהם האלוקים, וכפי שנפח הקב"ה רוחו במשה, כך יוכל לקדש עגל זהב ודרכו נעבוד את ה'. אך האמת היא כי למרות המרחק בין שמיים לארץ, ישנה השגחה אלוקית תמידית על כל הארציוּת והחומריוּת באופן ישיר. זוהי אמונתנו ותשובתנו לעבודה הזרה. ובזה טעה דור המדבר וחטא בחטא הנורא – חטא העגל.