לאחר שנצטווה אהרון על הדלקת המנורה על כל פרטיה ודקדוקיה נאמר: "ויעש כן אהרון" (במדבר ח', ג').
אומר רש"י: "להגיד שבחו של אהרון שלא שינה". האם זהו שבח כה גדול שאהרון ביצע את ציווי ה' ללא שינוי ממה שצוּוה? הלא כל אדם שהיה מצווה מפי ה', היה מבצע את המוטל עליו ללא שינוי!
אלא, מסבירים המפרשים, כל דבר שאדם עושה בפעם הראשונה, עשייתו גורמת לו להתרגשות ושמחה. אך ככל שהדבר חוזר ונשנה פעמים אין ספור ונכנס למסלול של שגרה, פסה ההתלהבות הראשונית. וזאת הייתה מדרגתו של אהרון וגדולתו.
אכן, בפעם הראשונה בה הדליק את המנורה, הייתה בו התלהבות של קדושה אשר בקעה רקיעים. אך החידוש הוא שככל שחזר והדליק מידי יום, לא פגה התלהבותו כמלוא הנימה והקדושה מילאה את כל ישותו, כאשר הפעם ה־50 בה הדליק את המנורה דמתה לפעם הראשונה. לא היה כל שינוי, שכן הקדושה וההתלהבות שבערו בכל עצמותיו לא היו תחושות חיצוניות של התפעלות מדבר חדש, אלא הפכו לחלק מעצמיותו – ואלו לא השתנו כפי שאישיותו לא השתנתה.
זאת תובנה אחת ולקח מפרשתנו. רגילים אנו להתלהב מברכת ה' בבואנו לציין ולהודות עליה מיד עם התגשמותה, אך ככל שחולף הזמן מרשים אנו לכל ענן חולף להאפיל על זוהר ברכתה. זהו טבע האנוש. בכל הדורות עד ימינו.
למשל הנס המופלא של הקמת מדינה עצמאית לאחר אלפיים שנות גלות ונדודים ולאחר השמדת שליש מעמנו. הקב"ה הרעיף על האומה טל תחיה וכתחיית המתים קמו העצמות היבשות והפכו לגוף ונשמה, קמו אודים מוצלים והקימו מעצמה.
הלא למראה עינינו ולמשמע אוזנינו היה עלינו לרקוד מידי יום שלוש פעמים ביום ולהלל ולהודות ולהתעלם מקשיים פנימיים חולפים. אך להוותנו במה אנו עוסקים? מריבות פנימיות, מדון וזעם, משטמה ושנאה. במקום שמיים בהירים שנועדו להאיר את דרכינו, מוליכות רגלינו אל ככרות המחאות, המחלוקות והשיסוי. במקום להתענג תחת אותה תכלת של שמי ארצנו הבהירים, עסוקים אנו בריקוד של אבל סביב הערפל והאובך הניצב מול עינינו.
כה התרגלנו אל אלו, עד כי שכחנו לפתע את השמיים הנפלאים המסתתרים בעדם, והם זועקים לנו מבעד לערפילים – קומו ילדיי! שמחו בארצכם, עילזו בקוממיותכם, ואיה חדוות ראשונים? איה ריקוד אבותיכם עת אישרו אומות העולם את תחילת התגשמות חזון ברית ה' עם אברהם מחוללכם?
בואו נלמד מאהרון הכהן, שלא התלהב רק בהדלקת מנורת ראשונים, אלא העביר מול עיניו את מאות שנות השעבוד במצרים, את ההצלה הפלאית בים הסוער כשמאחורי העם ניצבו רודפיהם המשעבדים, וכעת זכה הוא וזכה דורו להעלות את האור במשכן ה' – ולכן לא ירד מפלס שמחתו גם מול עננים חולפים.
גם אנו נתחבר יחדיו לעם אחד ונדליק את מנורת אחדותנו היום כביום הקמת המדינה.