בפרשתינו קוראים אנו את פרשת "הנזיר". בעניין זה ישנה מבוכה בין המפרשים שכן  מחד  נקרא הנזיר  בתואר "קדוש" שפרש מהעולם הגשמי והנאותיו ועל כך אומרת התורה: "כי נזר אלוקיו על ראשו" (במדבר ו',ז) אך מאידך ביום מלאת ימי נזירותו הוא חייב להביא קרבן חטאת כנאמר: "וכיפר עליו מאשר חטא על הנפש" (שם ו', יג-יד) ולפי זה הנזירות היא חטא לכאורה... כיצד מתיישבים הפסוקים?

אכן  רואים אנו שגם התנאים (במשנה, מס' תענית יא) נחלקו בשאלה האם הנזיר הינו קדוש  או חוטא. וכל תנא נסמך על לימוד מפסוק אחר. רבי אליעזר הקפר אומר על הנזיר: "מאשר חטא על הנפש" ומה זה שלא ציער עצמו אלא מיין נקרא חוטא, מי שציער עצמו מכל דבר על אחת כמה וכמה!"  לעומתו רבי אלעזר אומר שהנזיר נקרא  קדוש שנאמר: "קדוש  יהיה גדל שער ראשו" ומה זה שלא ציער עצמו אלא מדבר אחד  נקרא קדוש המצער עצמו מכל דבר ודבר על אחת כמה וכמה".

ובתוך דברי הרמב"ם עצמו מצאנו בעניין זה סתירה מיניה וביה. שבספרו "מורה נבוכים" הוא כותב (פרק שלישי פרק מ"ח) "הנשמר ממנו נקרא קדוש והושם במדרגות כהן גדול בקדושה. זאת הגדולה מפני שפירש מן היין".

מאידך, בספרו "היד החזקה"(הלכות דעות פ"ג  ה"א) הוא כותב: "שמא יאמר אדם הואיל והקנאה והתאווה והכבוד  מוציאים את האדם מן העולם, אפרוש  מהם ביותר עד שלא יאכל בשר ולא ישתה יין ולא ישא אשה ולא ילבש לבוש נאה-  גם זה דרך רעה היא ואסור לילך בה והמהלך בדרך זו נקרא חוטא".

הרב אליהו שלזינגר שליט"א, מרבני ירושלים, מנסה בפירושו על הפרשה למצוא דרך ביניים ליישב את המקראות וכותב  שדרך הפרישות היא אכן אחת הדרכים בעבודת ה' המביאה את ההולכים בה לידי קדושה יתירה שכן  אין מעורבת בה זוהמת הגשמיות ונגיעות חומריות. אך בניגוד למחשבה ראשונה זו דווקא הדרך הקלה להגביה אלי רוממות של קדושה.

האדם פורש אל ד' אמות של קדושה ואומר "שלום עלי נפשי". אך הקב"ה מעדיף דרך אחרת, שונה וקשה יותר. והיא זאת שאינה פורשת מהחומריות של העולם אלא משתמשת בכל הכלים הגשמיים שהקב"ה נטע בעולם אבל לא כדי להיבלע בתוכם אלא כדי להעלותם לספירות רוחניות ולהשתמש בהם לצורך עבודת ה', וזו עבודת האדם להפוך גם את החומר לרוח והמאכל של לחם ושתיית היין יהוו אמצעים לחיזוק גופו על מנת שיוכל לעבוד את בוראו בשלוה ומתוך בריאות הגוף. ואכן כל התמיהות מיושבות.

מחד מסכם ה"אבו עזרא": "דע כי כל בני האדם עבדי תאוות העולם ומיהו המלך- זה שיש לו נזר ועטרת מלכות בראשו? כל מי שהוא חופשי מן התאוות". הרי שהפרישות והנזירות היא דרך טובה אך מאידך כשהוא מסיים את ימי נזירותו כותב הרמב"ן: "והנה הוא צריך לכפרה בשובו להטמא בתאוות העולם"  הרי שהנזירות היא אמנם דרך אבל זוהי הדרך הקלה והזמנית שבסיומה חוזר האדם להיות כפי שהיה בטרם היותו נזיר "וחוזר הוא לתאוות העולם" ובזה חטאו. התורה רוצה שהאדם יהנה מפרי העולם הזה וברכתו אך ישתמש בהם בתור כלים לעבודתו הרוחנית.