היחס של משה אל קרח ועדתו שונה הוא מהתייחסותו לחוטאים בחטאים אחרים שאירעו במדבר, כגון חטא העגל וחטא המרגלים, ששם עמד משה בתפילה וידע לסנגר עליהם ולבקש מחילה מהקב"ה.

אך כאן, במחלוקת קרח, לא זו בלבד שאינו מנסה לסנגר, אלא הוא קובע בעצמו את עונשם (פסוקים כט-ל) "אם כמות כל אדם ימותון... ופצתה האדמה את פיה ובלעה אותם".

מהי הסיבה לשינוי היחס בין החטאים השונים? נבאר את התמיהה על פי משנתו של הרב שמשון רפאל הירש זצ"ל (מחשובי רבני גרמניה בשלהי המאה ה־19 ומגדולי מפרשי התנ"ך).

שונים הם החטאים הללו במהותם. בחטא העגל ובחטא המרגלים לא ערערו החוטאים את האמונה בה' או בתורתו. הם גם לא ניסו לערער על העובדה שמשה הוא שליחו של האלוקים, אך כאן ערער קרח את הבסיס עליה עומדת התורה. הוא ערער הן את האמונה עצמה והן את שליחותו האלוקית של משה רבנו. הוא לעג בכושרו הדמגוגי לפירושי המצוות שניתנו מסיני, כאילו משה ואהרון הם ממציאי המצוות מתוך תועלתם האישית.

אילו היה זה פרי הגותם מתוך טעות, ניתן היה להעמידם על טעותם. אך הם הגיעו אל התובנות שלהם מתוך קנאה ורדיפת הכבוד. כמובן הם העמידו פנים כאילו הם מייצגים את טובת הציבור ובכך הסתירו את שאיפותיהם האמיתיות והאנוכיות לשלטון ולכוח. הם חפצו לנשל את משה ממעמדו, אותו מעמד שמשה לא נטל לעצמו ולטובתו, אלא ניתן לו משמיים ולטובת העם. היסוד למרי של קרח לא נבע מטעות בהגות, ולכן על מהלך שכולו שקר יש להגיב בחומרה כדי לעוקרו מן השורש.

קרח זייף את ההיסטוריה. הרי משה היה הראשון לטעון שאין הוא ראוי לתפקיד שהטיל עליו ה', ולמרות מחאותיו הקב"ה כפה עליו את שליחותו וציווה עליו להנהיג, להוריד את תורתו ולשאת את עמו. לכן טענת קרח "מדוע תתנשאו על קהל ה'" מהווה כפירה לא רק בהנהגת משה, אלא כפירה בקב"ה.

ולמרות שמשה לא התחנן אל ה' לסלוח לקרח, הוא כן ניסה לפייס ולשכנע את קרח ועדתו ולהוכיח בדברי נועם את טעותם. משה ויתר על כבודו וניגש בעצמו אל המתקוממים מתוך רדיפת השלום ובריחה ממחלוקת. משה ניסה להסביר כי בעבודה של הכהנים והלויים אין כבוד אלא עמל, אין שררה אלא עבדות, ולכן אל לקרח לרדוף אחריה.

קרח לא כרה את אוזניו לשמוע, אלא טען כי הוא נלחם נגד הפגיעה בשבט לוי על ידי העדיפות שניתנה לאהרון. יחד עם זאת קרח – הנלחם למען "שוויון זכויות" – התענג על זכויות היתר שניתנו לו ולשבטו לעומת יתר שבטי ישראל, ובמקביל רדף אחר כבוד הכהונה.

הוא ועדתו המציאו מושגים חדשים, ערכים חדשים. לא ארץ ישראל הינה "ארץ זבת חלב ודבש", אלא מצרים האלילית הפכה בלשונם ל"ארץ זבת חלב ודבש". רדיפת הכבוד הופכת שקר לאמת. שחור היה ללבן.

התורה הייתה לחולין והחולין לקודש. לכן היה סופם להיבלע על ידי האדמה.