כבר שנים ארוכות שבטלפון הנייד שלי יש פלייליסט המורכב מכ־1,500 שירים, שנודד איתי ממכשיר למכשיר. שירים שאת מרביתם הורדתי באופן פיזי, מאוסף הדיסקים הגדול והקדום שלי. כמו דינוזאור זקן נתליתי בשירים ובפורמט מעידן הקרח, מתעקש לא להיכנע למתקפת הסטרימינג. את השירים רעננתי מפעם לפעם, אפילו חטאתי בהורדות ישירות של mp3. אבל בגדול, נותרתי עם אותה קולקציה, מתבצר בעמדותיי המסורתיות. והנה, בעקבות החלפת מכשיר, החלטתי שזהו. הגיעה העת להיכנע לקדמה ולהמיר את האוסף הישן בפלייליסט מעודכן ודינמי שאצור דרך ספוטיפיי. מיהרתי גם להעניק לו שם הולם: להב משונן. עד כמה שהמילה “משונן" היא עדכנית. שלא לדבר על סרט הקולנוע שנושא אותו שם, שיצא בשנת 1985.

בכל מקרה, הצעד הראשון שלי בבניית הפלייליסט החדש היה לטעון אותו בהמון מוזיקה חדשה, שאת רובה אני בכלל לא מכיר, פשוט פעלתי על סמך המלצות ורשימות חובה שונות ומשונות שהתרוצצו לי בראש. אבל בעודי מעמיס רק שירים שיצאו אחרי שנת 2000 (הכל יחסי, כן?), המצפון המוזיקלי שלי החל להתנגן בווליום גבוה. מה, אשליך עכשיו לסל המִחזור את כל מה שגדלתי עליו, רק בשם הקדמה? וכך, מצאתי את עצמי נסחף למסע שורשים נוסטלגי, שעובד בערך ככה. די, אין לי כוח יותר לשמוע שירים של... אבל מה, השירים האלה היו פעם הכל בשבילך. תשאיר אותם בחוץ? אוקיי. נכניס שלושה, לא את כל האלבום. וכך זה נמשך, עד שנוצר לי פלייליסט בממדים מפלצתיים. כזה שההגדרה “אקלקטי" קטנה עליו.

אבל כשהתחלתי להקשיב לו, גיליתי שהתנועה השכיחה ביותר שלי היא לחיצה על "פורוורד". להעביר לרצועה הבאה. או שהשירים היו לא מוכרים ושונים מאוד באופיים מהסטנדרט שלי, ולא הייתה לי הסבלנות להתמודד איתם, או שהם היו מוכרים לעייפה ולא הייתה לי הסבלנות לשמוע אותם שוב. כך או כך, זאת הייתה חוויה מתסכלת.

אני מניח שהקורא שאינו חובב מוזיקה מובהק ושבכל זאת הגיע עד הלום עשוי לזלזל בתיאורים האלה, ולראות בהם עניין זניח. אבל נסו להבין - המוזיקה היא בעצם צוהר לנפשו של גבר החוגג יומולדת 54 בימים אלה ממש. ולמעשה, של כל אדם “מבוגר" בעידן הנוכחי. במילים אחרות: הלבטים שלי סביב הפלייליסט הם רק תוצאה של תהליכים מהותיים בהרבה. תחשבו על זה. הרצון לשמוע מוזיקה חדשה, כמעט בכוח, הוא בעצם הניסיון הנואש להישאר מעודכן בעולם שמשתנה מרגע לרגע. להרגיש שאתה עדיין רלוונטי, חיוני. ומנגד, הצורך לחזור לשירים שעליהם גדלת הוא בעצם חיפוש אחר חומת מגן, בדיוק מפני אותו עולם חדש ומאיים. ואם תרצו, גם ניסיון נוגע ללב להצית מחדש רגשות וזיכרונות שכבר כבו בך לנצח. כי בדיוק כמו שמוזיקה מטלטלת אותך יותר בגילים צעירים, נדמה לי שזה נכון גם לחיים עצמם. הכל ראשוני, תקדימי, מרגש.

ואם נמשיך באנלוגיה הזו, הרי שהגבר שהוא אני, זה שמוצא את עצמו לוחץ על פורוורד גם בשירים החדשים וגם בישנים, מרגיש קצת תלוש. כבר לא לגמרי מחובר להווה, ומנגד הולך ומתרחק ממצע הגידול שלו. שזו דרך מאוד עגומה, אני מודה, לשרטט את משבר גיל העמידה.
אבל לא הכל אבוד. עבר בערך שבוע מאז בניתי את פלייליסט הענק, ואני מתחיל לשים לב לשינויים בהרגלי הצריכה. חלק מהשירים החדשים שהעמסתי נשמעים לי פתאום, בהאזנה שנייה ושלישית, מגניבים לגמרי. ואני נהנה מהם באפס מאמץ. ומאידך, התחלתי לגלח בלי חשבון שירים ישנים שברור לי לגמרי שלא אקשיב להם. גם אם ציטטתי אותם פעם, כאילו היו התנ"ך. ובאותו זמן התחלתי גם ליהנות מיצירות עתיקות אחרות, שכבר חששתי שלא אתחבר אליהן לעולם. בקיצור, ואני מתנצל מראש על הגלישה למחוזות הקואוצ'ריות, כל אחד מאיתנו צריך לפעמים לעבור איזו ראורגניזציה. או שאפל, בשפת הפלייליסט. חישוב מסלול מחדש, שבמקום להותיר אותך תלוש מאפשר לך גם להתעדכן, וגם להתחבר לשורשים עמוקים בזמן. 