1
היינו צעירים ויפים. אהבנו נשים, סמים, אלכוהול ורוק'נרול, ניהלנו אורח חיים פרוע, בלי חשבון וצנזורה. חלק מהאנשים הגדירו אותנו בוהמיינים, אחרים הגדירו אותנו בהמות. היו בינינו טובי היוצרים בתחומי המוזיקה, השירה, הציור, הספרות וכל מה שנמצא תחת הערך תרבות.
שנות ה־60 וה־70 של פסטיבל וודסטוק ופסטיבל נואיבה. הימים של "כסית", "כתר המזרח", "מנדי'ס", חוף שרתון שהפך לחוף מציצים, הצריף של אביגדור והקיוסק של יחיא. חיסלנו ארגזי קוניאק זול, ערק זחלאווי, עישנו חשיש לבנוני “דובדבן", והיינו על גג העולם. לא עשינו חשבון לאף אחד, גם לא לעצמנו.
יהונתן גפן היה גאון בתחומו. לאורך השנים התפתחה בינינו חברות ללא ריב. חברות שקטה, ישיבות ארוכות של שיחות נפש, שעם השנים חלק מהן היו שיחות של שני גברים די בודדים, שיושבים על הבר, דופקים את הראש, חולמים לשנות את העולם לעולם טוב יותר, אף על פי שיודעים שהסיכויים לכך שואפים לאפס.
כשנעצרתי באוקטובר 1972 בגרמניה כחשוד בשוד מזוין בחנות יהלומים בפרנקפורט, המכתב הראשון ששלחתי היה ליהונתן. הוא ישב עם החבר'ה בתל אביב וכתבו לי מכתב עידוד, שגרם לי הרבה אושר כשקיבלתי אותו.
“בצער וביגון קודר שמעתי על הילקחך מאיתנו בטרם עת, ולא נותר לי אלא לקוות שתצא מזה", כתב לי. “כאן, בארץ, היה רעש גדול, אך רוב הכתבות היו אוהדות ויותר מזה. לפיהן אפשר היה להבין שאתה אליל הנוער ומלך הפנתרים. אני באמת לא מאמין שאתה אשם, ואני מקווה שהכל יסתדר על הצד הטוב ביותר.
“בינתיים, תחשוב שכאן לא קורה שום דבר שאתה מפסיד. הרבה לכלוך, הרבה אי־צדק מכל הכיוונים, הדיסקוטקים נסגרים וגם קופת החולים שובתת. קשה לי לבדר אותך בחדשות טיפשיות מהארץ כשהדבר היקר ביותר - החופש - אבד לך ואני רחוק מדי אפילו מכדי לחפש דרך להחזיר לך אותו".
יהונתן פרסם בטור שלו ב"מעריב" כתבה תחת הכותרת “קיבלתי מעטפת נפץ": “סוף כל סוף קיבלתי גם אני מעטפת נפץ. מכתובת לא מזוהה מפרנקפורט. פתחתי לאט לאט, בנוכחות שני שוטרים וכלב וחתול. ואחרי שלא התפוצצתי, גיליתי שבתוך המעטפה החומה יש לי מכתב מנתן זהבי".
את הטור שלח לי במעטפה עם המכתב: “מקווה שזה יועיל לך שיש לך הרבה חברים שמחזיקים אצבעות ומתגעגעים לנוכחותך בקני הלילה השונים וגם בכסית הישנה והטובה".
התרגשתי לקרוא את מה שחשב עליי. “הכרתי אותו", כתב בטור שלו, “רק זמן מה לפני שנאלץ לעזוב את הארץ ולחפש את מזלו, שלא שיחק לו עד כה במקומות אחרים. הוא סיפר לי סיפורים אפלים ומעורפלים, לא לפרסום. מסיפורים אלה הצטייר לי נתן זהבי כאחד מאותם אנשים שהגורל זרקם ככדור לגבהים מדהימים, ולא תמיד תפס אותם כשנפלו בחזרה למטה. נתן ניחן באותה ספונטניות של תגובה מהירה לכל מאורע, בעל פה או בכתב, ובאותו ערפול מושך של מספר מסוגנן המדבר באותו טון הן על המשרדים הגבוהים והן על המרתפים האפלים. עד היום אינני יודע מה היה נהיר לו יותר".
במכתב נוסף ששלח אליי לכלא כתב: “אנחנו נמצאים עכשיו בשבת אחים אצלי בבית. יש ויסקי ופופיק ואסי ובועז דוידזון וברוריה ואדית ונפתלי ונורית וזברה ז"ל ורפי כולם חושבים עליך שאתה כרגע נמצא במקום שלא נדע ומזל שיש לך חוש הומור. הרבה אין מה לחדש ובעצם זה מכתב של הזדהות".
וברוריה ורפי ונורית ואדית ונפתלי ובועז דוידסון, כל אחד כתב לי כמה מילים בהמשך המכתב, ושמחתי לדעת שאני חסר בנוף התל אביבי.
2
בימים הקשים שלו, כשהיה שקוע חזק באלכוהול, הייתי שומר עליו בברים שלא יעשה שטויות שיזיקו לו. לא תמיד הצלחתי. הוא היה מאבד את הארנק, שוכח את המפתחות של הבית על הבר, הולך ברחוב ונתקל בעמודי חשמל ועצים, נרדם על ספסל ברחוב. עד שנגמל זה עלה לו בהרבה בריאות ובהרבה סכסוכים עם אנשים, שאמר להם מה הוא חושב עליהם ולפעמים הגזים וגרם לעצמו נזק כמעט בלתי הפיך.
למרות כל “השקיעות" שלו ובמשך כל השנים, גם כשהיה במצב נפשי ופיזי לא טוב, יהונתן היה יוצר גאון, כותב בחסד עליון ופרפורמר נפלא שגרם לאלפי מעריצים מכל הארץ ומכל שכבות האוכלוסייה לשתות בצמא כל טקסט שכתב, כל ספר שפרסם וכל שיר פרי עטו הפכו ללהיט בין שלילדים בגיל הגן ובין שלקשישים בבתי אבות.
הוא היה קורא לי יהונתן הקטן, כי הייתי גבוה ממנו בראש. הייתי קורא לו אדון זברה, על שם החתול המנוח של אשתו נורית. ככה סתם בשביל הצחוקים. אני משתף אתכם בחלק משיחות הפייסבוק שלנו, שלפעמים גלשו להתלכלכויות. יש בהן קצת ייאוש, קצת הומור, והרבה ביקורת. בפעם האחרונה ששוחחנו כתב לי “אני אוהב אותך".
ב־2013 סיפר לי שעבר לגור במושב בית יצחק. “לא אזוז מפה גם תמורת שלום אמיתי וצדק חברתי", כתב לי. כשאמרתי לו שאני מקנא בו שעזב את העיר והלך לגור במושב, הזמין אותי מיד ללא היסוס לבוא לגור איתו והבטיח שזה יפורסם ב"גיא פינס". יהונתן הציני.
בספטמבר 2012, כשנקלעתי לאיזו צרה בעבודה, כתב לי “צריך איזו עזרה משפטית או משפחתית?". עניתי לו שאני מסתדר וזו רק טרדה שגוזלת זמן - ובגילנו המופלג זמן הוא מצרך יקר. “אני מיליונר בזמן", כתב לי והזמין אותי להופעה שלו “יהונתן גפן האיחוד". “אני מדבר בה גם עליך", הוסיף.
3
והיה לנו חבר אהוב משותף, מוטי קירשנבאום. בילינו יחד בלונדון, הלכנו לבקשת המשורר יבי להניח פרחים על קברו של קרל מרקס וזכינו לשיר הלל על “חברות" בעמוד 2 ביום שישי בעיתון "הארץ", שם פרסם יבי את שיריו.
הלכנו לקזינו של עשירים ולא הייתה לנו חליפה ועניבה. אלכס גלעדי השאיל לנו. השרוולים של הז'קט היו ארוכים וכיסו את כפות ידיו של יהונתן. השרוולים שלי היו קצרים לידיי הארוכות. שנינו נראינו אהבלים עם החליפות הלא מתאימות, אבל התגלגלנו מצחוק מהמראה שלנו.
עברנו הרבה חוויות שונות ומשונות ועכשיו, כשנדם, אין יותר יהונתן הקטן, הנסיך מנהלל שבא לעיר הגדולה ועשה בית ספר להרבה אנשים קטנים שחשבו שהם גדולים.
כמו שכתבתי לך, יהונתן, בהתכתבות האחרונה בינינו, אני מדבר עם עזרא ברבוניה, והחרא לא עונה לי. אני מניח שגם איתך אדבר הרבה ואין סיכוי שתענה לי, עד שניפגש. לפי הסטטיסטיקה זה יקרה כנראה די בקרוב. מרים כוסית לחיי המתים שנחסך מהם העונש להמשיך לחיות בעולם המחורבן שבו אנו חיים.