השבוע התפרסם כי חבר הפרלמנט הירדני עימאד אל־עדואן נתפס בגשר אלנבי כאשר ניסה להבריח ארצה יותר מ־200 כלי נשק ו־100 קילוגרם זהב - די כדי לחמש ולממן גדוד חמאס ולהביא לרצח המוני של יהודים. דווח כי מתנהלים מגעים לשחרורו עם בית המלוכה ומשרד החוץ הירדני. כל הפרשנים מעריכים שהמחבל לא יועמד כאן לדין ויוחזר לירדן בקרוב.

"לוודא את תנאיו בכלא": שגריר ירדן בישראל נפגש עם חבר הפרלמנט העצור
סוכל ניסיון הברחת זהב וכלי נשק: חבר פרלמנט ירדני נעצר במעבר אלנבי

כדי להבין למה זה כמעט ברור מאליו, צריך לחזור אל שורשי היחסים בין התנועה הציונית ומוסדותיה בארץ ישראל למשפחה ההאשמית - דרך הקשרים ערב מלחמת העצמאות והמלחמות הבאות, הסכם השלום והקשרים הסבוכים לאחריו.

כלי הנשק שנתפסו במעבר אלנבי 

האמיר פייסל, בן המשפחה ההאשמית השולטת בירדן, חתם לפני כ־100 שנה על הסכם עם חיים ויצמן, נשיא ההסתדרות הציונית. במהרה חזר בו, אבל להנהגת הסוכנות וההסתדרות הציונית בימי המדינה שבדרך נותרה פינה חמה להאשמים. וגם כשקרעו הבריטים שלושה רבעים מהבית הלאומי שהובטח לנו בהצהרת בלפור ובהחלטת חבר הלאומים בסן רמו ב־1920 ונתנו אותם לעבדאללה, אחיו של פייסל, נפגשה גולדה מאיר עם עבדאללה ערב מלחמת העצמאות וגיבשה עמו הבנות כי ממלכת ירדן תשתלט על השטחים שהוקצו בהחלטת האו"ם 181 מכ"ט בנובמבר 1947 להקמת מדינה פלסטינית.

להנהגת המדינה שבדרך ולעבדאללה היה ברור כי הפלסטינים, ובראשם המופתי אמין אל־חוסייני, הם האויב המשותף. הייתה הבנה שלאחר המלחמה יכירו שני הצדדים במעמדם בשטח בדרך להסכם שלום. אבל עבדאללה נרצח על הר הבית בידי פלסטיני - ובכך הסתיים הפרק הזה ברומן. על אף הסכמי שביתת הנשק, מסתננים חדרו מירדן ורצחו יהודים, צלפי הלגיון ירו מהחומה והרגו יהודים בירושלים - וישראל הגיבה ב"פעולות התגמול".

אבל גם בשנים האלה התקיימו ערוצי קשר חשאיים וישירים בין המוסד הישראלי והמלך חוסיין, נכדו של עבדאללה. המלך, אישית, היה מפענח את התשדורות של אפרים הלוי, לימים ראש המוסד. ובכל זאת - ב־1967 התפתה חוסיין להצטרף למצרים ולסוריה - ותקף את ישראל, הפגיז את תל אביב ואת ירושלים. באמצעות האמריקאים התחננה ישראל שיפסיק, אך הלגיון הירדני כבש את ארמון הנציב בדרום ירושלים. ישראל הגיבה, ותוך שלושה ימים איבד חוסיין את מזרח ירושלים ואת יהודה והשומרון.

ירדן חידשה את המלחמה בנו ב"מלחמת ההתשה", ובכל זאת – נחלצה ישראל להצלת שלטונו של חוסיין, כשניסה ערפאת להשתלט על ירדן ב"ספטמבר השחור" ב־1970, ומנעה פלישה סורית לסיוע לפת"ח. חוסיין ניצל מהתנקשויות רבות בזכות מידע שהעביר לו המוסד.

הפלסטינים היו עדיין האויב המשותף, אך ירדן הייתה המדינה הערבית היחידה שהעניקה להם אזרחות, והם הפכו לרוב מכריע במדינה. ערב מלחמת יום הכיפורים נפגש חוסיין עם גולדה, והזהיר אותה כי סוריה ומצרים עומדות לתקוף. גולדה התעלמה. ובמלחמה שלח חוסיין כוח טנקים לרמת הגולן לסייע לסורים. 22 טנקים הושמדו, אבל שר הביטחון משה דיין הורה לשמור עובדה זו בסוד.

"האופציה הירדנית", זו שהוביל שמעון פרס, נכשלה. הסכם לונדון שעליו חתם עם חוסיין ב־1987 טורפד בידי יצחק שמיר. וכיוון ש"הליגה הערבית" הכירה באש"ף כנציג הבלעדי של הפלסטינים, ובשלהי 1987 פרצה האינתיפאדה הראשונה – התנער חוסיין מכל קשר עם יו"ש, ויתר רשמית על סיפוח השטח (שאיבד בפועל בששת הימים), אבל עדיין הסכים לפרוש חסות על הפלסטינים ב"ועידת מדריד" ב־1991, במסגרת משלחת ירדנית־פלסטינית משותפת שאפשרה לישראל להשתתף בוועידה למרות סירובה להכיר באש"ף.

הייצוג המשותף הזה התקיים עד שחוסיין גילה כי מאחורי גבו הכירה ישראל באש"ף (ממשלת רבין־פרס והסכמי אוסלו). הניתוק המחודש הזה מהפלסטינים אִפשר לחוסיין לחתום ב־1994 על הסכם השלום עם ישראל, הסכם שבו תבע, וגם קיבל, "מעמד מיוחד" במקומות הקדושים בירושלים ובהר הבית.

ב־1997, בנהריים, רצח חייל ירדני "חולה נפש" שבע נערות ישראליות. המלך חוסיין הגיע ארצה, כרע ברך בפני המשפחות השכולות ושילם פיצויים. חודשים ספורים אחר כך נתפסו בבירה עמאן שני סוכנים של המוסד, שניסו להתנקש בחייו של ח'אלד משעל, ממנהיגי חמאס. ירדן נפגעה מכך שישראל פועלת בשטחה, וסוכני המוסד שוחררו רק לאחר שישראל שחררה את מנהיג חמאס אחמד יאסין.

מאז הקפידה ירדן לגבות מישראל "תג מחיר" בכל פעם שמשהו לא מצא חן בעיניה. בכל פעם שישראל פעלה בכוח לדיכוי מהומות בהר הבית, או כשמאבטח בשגרירות ישראל בעמאן הרג את מי שניסה לדקור אותו (ובשגגה – גם את בעל הבית) - ירדן החזיקה באנשי הצוות הקונסולרי הישראלי כ"שבויים" בעמאן עד שישראל נכנעה וקיבלה את תנאי הירדנים. השגריר הישראלי הוכרז "אישיות בלתי רצויה", ולא חזר לירדן. היחסים האישיים המיוחדים שהיו עם המלך חוסיין התחלפו בעוינות בולטת מצד בנו, המלך עבדאללה השני.

ירדן יוזמת או משתתפת בכל יוזמה לגינוי ישראל, גרירתה לבית הדין הבינלאומי בהאג, וכן התססת יו"ש באמצעות הווקף בהר הבית – שלוחה של משרד ההקדשים הירדני. הם מסרבים להכיר בריבונות ישראל בהר, וישראל מבליגה ומכילה. הם ארגנו מהומות אחרי הצבת המגנומטרים והמצלמות בעקבות רצח שוטרי מג"ב בהר, והתנגדו להחלפת גשר העץ הרעוע לשער המוגרבים – וישראל נכנעה וקיבלה. בית הנבחרים הירדני הפך לעוין מאוד, והמלך השולט בפרלמנט אינו מתערב גם כאשר יו"ר הפרלמנט אומר שישראל "מטמאת את אל־אקצא" ו"דם השהידים משקה את האדמה הטהורה".

אצלנו "מבינים" את המורכבות ביחסו של בית המלוכה לישראל, "מכילים" את העוינות והתוקפנות ומסבירים כי יש "חשיבות אסטרטגית" ליחסים עם ירדן בגלל הגבול המשותף (הארוך מכל גבול אחר), וההערכה כי ירדן שומרת על הגבול מפני חדירת מחבלים. זה אולי נכון, אך ירדן נלחמת בטרור (בעזרת ישראל) כי לא שכחה את לקחי "ספטמבר השחור", והיא יודעת כי הפלסטינים הם עדיין אויבי הממלכה, וכן כי ארגוני הטרור שלהם מהווים איום קבוע על קיומה. זהות האינטרסים הייתה אמורה להביא לשלום אמיתי, אבל הוא חד־צדדי. מסבירים לנו שלירדן יש "חשיבות אסטרטגית מיוחדת", וקורצים כדי שנבין שירדן אולי תאפשר לנו לטוס מעל שטחה כדי לתקוף באיראן. הבלים.

ועכשיו – הכל בטוחים, בצדק כנראה, שנשחרר את חבר הפרלמנט שהבריח מאות כלי נשק לארגוני המחבלים, אף שאין לו כמובן שום "חסינות דיפלומטית". וגם אם כך נעשה, נכון היה לגבות "תג מחיר" כבד, ממש כפי שעשו הירדנים בהזדמנויות דומות. סילוק הווקף הירדני מהר הבית צריך להיות תג מחיר כזה. אבל אל תעצרו את נשימתכם, נתניהו לא בעניין. הוא רוצה להיפטר מהמחבל במהירות האפשרית, וימשיך ללהג על "החשיבות האסטרטגית" ביחסי ישראל וירדן אשר יש לשמרה בכל מחיר.

ואכן – יש חשיבות כזו. ירדן משתרעת על 75% משטחי "פלסטיין" המנדטורית שיועדה לבית הלאומי שלנו. 70% מהאוכלוסייה היא פלסטינית, ולכן יש "אופציה ירדנית": ירדן היא פלסטין. זו צריכה להיות המדינה הפלסטינית, לא רק למעשה – אלא גם להלכה. רק כאשר תשתחרר ישראל ממערכת היחסים של אהבה נכזבת עם בית המלוכה ההאשמי, ותפעל על פי האינטרסים האמיתיים שלה – אולי נצליח גם להפסיק להיכנע לכל סחטנות ירדנית, וגם לפרוץ דרך מדינית חדשה במלחמת 100 השנים שלנו עם ערביי ארץ ישראל.