אני והפסיכולוגית שלי כבר כמעט לא נפגשות. פעם נזקקתי לפגישות הללו לחיזוק הביטחון העצמי, הייתי צריכה לשמוע ממנה מה אני שווה ולבדוק למה אלף תגובות טובות על הכתיבה שלי גורמות לי לחייך אבל עוברות לידי, ותגובה רעה אחת משחירה לי את כל היום והשבוע.
היא גם עזרה לי לרסן את עצמי בימים שבהם גיליתי שכל נישואיי היו פיקציה אחת גדולה. ברגע שענדו לי טבעת על האצבע הוסרו כל המסיכות וגיליתי דבר אחר לגמרי, לא ידעתי איך להתמודד עם זה, והתקפי הזעם החלו. הקיצוני שבהם היה ערב אחד שבו הייתי כל כך עייפה, מותשת, לא נחשקת ולא אהובה.
הלכתי להביא לעצמי כוס מים, נתקלתי בסלקל (שהיה ריק, גפן ישנה בעגלה באותו הזמן) והתגלגלתי על הרצפה. לא הושטה לי יד לעזרה, קמתי, ומרוב עצבות או ייאוש שברתי את כל מה שהיה על ידי ובכיתי את חיי. חודשיים אחרי זה כבר ירדה הטבעת ונכנסה לקופסת התכשיטים.
בדבר אחד היא לא הצליחה לסייע לי, ואותו אני שמחה להגיד שפתרתי לבדי. מגיל אפס בערך אני מתנצלת על קיומי, בזמן שאמי ואחיותיי יודעות לדרוש את שלהן, לא מפחדות ממריבות ורואות ראשית את עצמן ורק אחר כך את האחר. אני קיבלתי על עצמי, שלא במודע כנראה, להיות האפיפיור, עכשיו ברור לי שזה יושב על חסך מסוים בילדות.
אם שם קיבלתי פחות אהבה, הרי שאבקש אותה מהקהל, אשתדל לרצות ולגמוע כל מה שימזגו לי אל הכוס. אבל מאז שילדתי, ובפרט מאז שפירקתי את ביתי ויצרתי אחד חדש וטוב פי כמה, משהו בי השתנה. לא סתם משתמשות נשים, אמהות, שרוצות לפרגן זו לזו במושג “לביאה". ידעתם שהיא זו המגוננת על גוריה והיא גם זו שצדה להם אוכל? האריה הוא רק הטורף המשני.
אבל מה עוד למדתי מהלביאה? שהיא לא שואגת. על אמת, תבדקו אותי. הלביאה מבצעת, לא שואגת ולא שוברת חנוכייה ותמונה בזמן עלבון. לו הייתי לביאה בזמן ההוא או לפחות מכירה בפוטנציאל הלביאתי שלי, לבטח הייתי נעמדת, מחניקה את הבכי, מסדרת את בגדיי ואורזת בשקט את חפציי. אבל זו הייתה שירת הברבור של הזוגיות הזו, וכנראה שכך הייתה צריכה להסתיים.
היום, מחד אני כבר לא שואגת, ומאידך אני גם לא מרצה. הבית שלי תמיד פתוח, כשבאים חבריי או חבריה של גפן השולחן מלא בדברים טובים, לפעמים פטל ופיצה ולפעמים מגש סושי ויין, תלוי בקהל היעד. אני נותנת לכאלו שמתנסים בכתיבה ומבקשים לפרסם משהו להשתמש בכליי ותורמת מעשר בשקט ובלי צלצולים למקום מיוחד. אבל מרצה? כבר לא.
וכשיש לי משהו להגיד, אני אומרת. ואם ממש נחה עליי הרוח, אני גם מבצעת, באותו הרגע.
לא מזמן פגשתי חבר טוב, שהיה לי כאח שנים רבות. ייאמר לזכותו שהוא הגיע אל הפגישה שלנו בגישה חיובית, מצחיק, חכם וקליל כאופיו. אני באתי קצת יותר מורכבת. דברים ומילים שעשה ואמר במהלך השנים וגם עד לא מזמן פתאום צצו אצלי והחלטתי לעמת אותו איתם.
יכול להיות שהייתי תקיפה מדי, וזה שאני בתקופת התחדשות, שינוי והשלת הנשל לא אמור לבוא על חשבונו, אבל רציתי לדרוש את שמגיע לי ורק חיכיתי להזדמנות. גפן הייתה עם הבייביסיטר, ופתאום קיבלתי הודעה שהיא מחזיקה את שלט המזגן ועושה עצמה משוחחת איתי. “אז תתקשרי אליי בווידיאו לשתי דקות, שתראה אותי", הוריתי לבייביסיטר. דיברנו בדיוק שתי דקות. הסתכלתי עליו, הוא לא חייך, לא זז ולא דיבר. שאלתי: “אני תכף מסיימת, זה מציק?".
ענה “כן", ולא הוסיף עוד.
ניתקתי את השיחה, פניו השתנו. “מה הבעיה?", שאלתי.
הוא שתק.
הרגשתי את הזעם עולה בי ומבעבע. “אין מה לעשות, אני אמא קצת מוגזמת. אני אמא טובה, לדעתך?", הקשיתי בכוונה.
“את לא תאהבי את התשובה שלי", ענה.
וזה הספיק לי, לא אפרט יותר מדי מה היה שם, רק אגיד שלא אוכל יותר את המנות שהוא מבשל לי, אף פעם לא אהבתי אותן במיוחד, אבל חברתו הייתה נעימה לי אז ספגתי. נפרדנו יפה, יותר לא נתראה שוב.
גם חלק מבני משפחתי קיבלו ממני הודעות וואטסאפ ארוכות, שבהן אני מפרטת כמה נתתי במהלך השנים וכשהתדפקתי אני על דלתם, בתקופה הכי קשה בחיי, פתחו רק צוהר ולחשו באי־נעימות, “כבר תרמנו בעבודה".
יותר מדי מטאפורות משתלטות על הטור הזה, אני צריכה להירגע. אותם לא תקפתי, הם דם מדמי, אבל כן כתבתי שם את המשפטים “אני לא רק כשצריך אותי" ו"אני לא רק מרסל מוסרי להתגאות בה" ו"אני לא חברה טלפונית". ציפיתי שייעלבו, שייעלמו, שיקטלו בחזרה. אבל זה לא קרה, אחת מהן התקשרה והזמינה אותי לארוחת ערב, והשנייה שלחה הודעה חזרה: “סיימת עם הדרמות הטורקיות שלך? תבחרי מסעדה, אני מזמינה".
אופי קשה לשנות, אני לא מצפה לשנות את שלי. אחרי השיחה עם הידיד ההוא ואחרי ההודעות שנשלחו הרגשתי כל כך לא טוב, לא נעים וקשה, שבלילה נכנסתי למיטה והרמתי את השמיכה עד מעל הראש. אבל לבוקר יש מין קסם כזה, הוא מעלים את כל חששות הלילה ובבוקר הרגשתי שטיפסתי עוד מדרגה בתהליך ההתבגרות שלי, ואהבתי את זה מאוד.
אני בוחרת לעצמי את החברה שלי, יותר מזה, אני מסננת כאלו שכבר לא עושים לי טוב, ובונה לי משהו חדש, מכבד וראוי לי יותר. הייתה לי מין חיבה כזו להסתובב רק בחברה מבוגרת, גם בקשרים הרומנטיים שלי. לכל מי ששאל “למה?", עניתי “כי בני גילי לא מאתגרים אותי אינטלקטואלית".
איזה בולשיט מתיימר ומתנשא זה, גם זה ישב על חוסר ביטחון. עם מבוגרים ממני היה הרבה יותר קל, ואיכשהו, בזמן האחרון אני מזמינה אל ביתי אמהות מהגן של גפן או יוצאת לבלות איתן, וראו זה פלא, אנחנו לא מדברות רק על טיטולים, גמילה ומסיבת ל"ג בעומר הקרבה, אלא גם שותות, הולכות למסעדות שוות ונקרעות מצחוק אחת מהשנייה.
לגבי קשר רומנטי, אני עדיין לא יודעת. כמה שאני מנסה, זה פשוט לא נפתח לי עד הסוף. לא רוצה לכתוב שהתחלתי לצאת עם בני 30, סטודנטים להנדסת חשמל, ומחר תראו כותרת “מרסל מוסרי יוצאת עם גרוש בן 48, חקלאי ממושב בצפון".
אני עוד לא נפרדת מהפסיכולוגית שלי לגמרי. יש עדיין מקומות שלא ריפאתי ועליי לתת עליהם את הדעת, היא צריכה להיות שם ולהכווין אותי. אז אנחנו נפגשות פעם בחודשיים או אפילו קצת יותר. נכון, זה לא טיפול רציף אבל זה כמו נטורופתיה, אתה לא באמת יודע אם זה עובד, אבל הפסיכולוגיה של זה עוזרת מאוד.
מי אני שאעוץ לכם עצה? אבל נפו מחייכם את אלו שלא עושים לכם טוב, ואם נראה לכם שזו חתונה קתולית ואבוד לכם, לפחות הציפו את הדברים ועמדו על שתי הרגליים האחוריות.
התחלתי סוף־סוף לישון טוב בלילה, אני מניחה שעוד יהיו ימים כאלו שבהם אפול שוב על הרצפה, אבל הפעם המכה תהיה הרבה פחות כואבת והקימה מהירה, זקופה וגאה.