אחרי האירועים של השבועות האחרונים, יש לי חדשות משמחות: בשבוע שעבר סיפרתי כאן על אירוע אלים שהתרחש ברחוב שלי. במבט ראשון מה שקרה נראה כסוג של סכסוך שכנים, שהפך לתקרית דוחה. הנה תקציר הסיפור, לטובת מי שלא קרא: באחד הלילות עבר בשכונת המגורים השקטה שלנו אדם אלמוני ברכב שלו, הוא התלבש על רכב שחנה במרחק מטרים ספורים מהבית שלנו ופשוט ניקב את צמיגיו ושבר את החלונות שלו. סיכול ממוקד ומבהיל.
לרוע מזלו ולשמחתנו, היו מצלמות באזור שתיעדו אותו ואת מעשיו טוב־טוב. המידע הזה אפשר לצאת למסע בעקבותיו. הדבר הראשון שעשינו היה להעלות את כל החומר המצולם לרשתות החברתיות. זה תפס כמו אש בשדה קוצים ונצפה יותר ממיליון פעם, פחות או יותר. מה שאומר שיותר ממיליון איש נחשפו לאיש האלים הזה והאלמוני שהחליט להפחיד את השכונה שלנו באופן שהוא לכאורה מתוכנן. בהמשך גם המשטרה נכנסה לעניין. אני בטוח שהפצת התיאור סייעה. החשוד נמצא, נתפס ונחקר. הבדיקה הולכת למקום חיובי בהחלט.
הנה כמה מסקנות מהסיפור שלי: שימו מצלמות בכל פינה שאתם יכולים. זה יכול להציל לכם את החיים והרכוש יום אחד. ושנית, בין כל הרע שהן מביאות לעולם, הרשתות החברתיות יכולות לשמש גם לעשיית טוב, כאשר רותמים אותן לכיוון הנכון. האירוע החזיר אותי לבית הנבחרים שלנו. הדברים מתפוררים בחיי היומיום שלנו, כי המצב שם הוא על הפנים.
השבוע ראיתי ושמעתי כמה חברי כנסת בישיבה במליאה והתביישתי. הרגשתי מבוכה עמוקה כשהאזנתי להם. הם לא הפסיקו לפלוט שטויות והבלים ולעשות בושות. איזו רמה נמוכה. גן חובה מינוס. המדינה בוערת, ולחברים בירושלים זה פשוט לא מזיז. פרסונה מסוימת עמדה על דוכן הכנסת וליהגה ארוכות, בכל הזמן שנקצב, על ימיה בבית הספר.
עמדה על הדוכן שבו בעבר נשאו גדולי האומה את דבריהם ומאותה הפינה שבעלי חזון שינו את העולם, קשקשה. הכל בשפה דלה ועם נמשל פתטי. לאחר מכן שמעתי ריב קולני וגס סוחף את ערוץ הכנסת. עזבו את הציפייה ליושר מנבחרי הציבור, מכך כבר נואשנו. למדנו לקבל את העובדה שאמת היא שקר ושקר הוא אמת. ניחא. תשכחו גם משפה נקייה. גם בעניין הזה אין ציפיות.
אבל ללהג שטויות גמורות, חסרות פשר בזמן הזה, כשהמדינה בוערת? מדובר בחוסר בשלות ובגרות על גבול האינפנטיליות. יוקר המחיה נוסק לשמיים. בעצם לא לשמיים - לחלל. השקל צונח, והמשכנתה תוציא בקרוב אלפי ישראלים מהבית. הביטחון האישי בקנטים. הבעיות במגזר הערבי שברו שיאים וזלגו, כצפוי, לכל המדינה. רוצחים בצרורות. במרכז, בצפון ובדרום. מחסלים נשים ודוקרים ילדים. טרגדיה מסביב לשעון. מזילים דמעה נון־סטופ. אי אפשר לעכל. פציעות בינוניות כבר לא נספרות. אפילו לא מדווחות בתקשורת. אירועי דריסה וקטטות בכביש כבר לא מעניינים אף אחד ונשכחים בעקבות הרף הגבוה שהגענו אליו.
בגבולות יורים ומטווחים את ישראל בלי הבחנה ובלי פחד, האיראנים על הגדרות, לא רעיונית - מעשית. ברגעים הללו, במקום לשנס מותניים ולהתחיל לעבוד בלי הפסקה, חברי הכנסת עושים הווי ובידור, תוך שילוב השמצות על דוכן הכנסת. הם חיים בעולם אחר, שלא קשור ולא מחובר אלינו.
ברגע שמישהו מעז להתלונן עליהם, עשר טונות של רעל מונחות על ראשו בצורת גידופים והשמצות. לא מעניין עכשיו ימין ושמאל, אשכנזים וספרדים, חרדים וחילונים - מעניין עכשיו רק לתקן את המדינה. אבל איך זה אמור לקרות כשהלך הרוח בקרב הנבחרים הוא כזה? המסקנה היא, ואני חוזר עליה שוב ושוב, שאנחנו הגואלים של עצמנו. אם נסמוך עליהם, לא נגיע לשום מקום.
ברוב ייאוש פניתי לערוץ הספורט. משחק חשוב בין חיפה לבאר שבע. אלו שתי קבוצות שאני אוהב מאינסוף סיבות וכשכל כך הרבה גועל צף, זה אסקפיזם מעולה. אבל גם על המגרש צצו תחלואי החברה: שנאה, אלימות וגזענות. הסרטונים ששצפו את הרשת מהאצטדיון אחרי התקריות האלימות היו מטורפים. חוליגנים מתכתשים ומפרקים זה את זה במכות רצח. אחד הפרשנים הסביר במהלך הדיווחים שהם לא רוצים להראות בשידור את האלימות ולכן נמנעים מכך.
ואני חשבתי לעצמי שכל מה שנשאר מהמשחק הוא האלימות. המסקנה? הכי טוב עכשיו פשוט לכבות את הטלוויזיה, להתנתק ולקחת אחריות מלאה על החיים שלנו.