סימנתם את התאריך בלוח השנה? אל תשכחו שיש בחירות באוקטובר

סמנו ביומנכם: 31 באוקטובר – יום בחירות. לא - לא בטוח שהממשלה נופלת. כלומר, אולי גם זה יקרה, אבל זה רחוק מלהיות בטוח. כך או כך, ב־31 באוקטובר יהיו בחירות חשובות מאוד. הכי חשובות בתולדות מדינת ישראל... לרשויות המקומיות.

למה כל כך חשובות? גם בעבר היה חשוב מי ראש העיר, אבל בישראל של היום זה נהיה חשוב יותר, ובחודשים הקרובים נראה איך המתח החברתי מתנקז לכיוון מערכת הבחירות העירונית. כלומר – צריך לקוות שנראה. זו תהיה הוכחה לכך שמשהו זז בישראל, שיש מי שהפנימו את הצורך בהצגת חזון אקטיבי שמייצר מציאות חדשה. באיזו עיר אתם רוצים לחיות? עם אילו שכנים? באיזו אווירה? ישראל עוברת תהליך של סגרגציה, בידול. הרוחות הרעות שמנשבות ברחובות יאיצו אותו, הבחירות לרשויות המקומיות יבטאו אותו.

ניעזר בדוגמה: אשדוד. זו עיר שמתפתחת בה מערכת בחירות רבת־משתתפים וסוערת. יש הרבה נושאים על הפרק, אבל ככל שיתקרב מועד הבחירות, תרחף באוויר שאלת קרבתו של המועמד לאוכלוסייה החרדית. ראש העיר המכהן, גבי לסרי, קיבל לא מעט קולות של חרדים. כמה ממתחריו מדגישים את קרבתם לחרדים. בדרך כלל הם עושים זאת באמצעות קוד שמובן לכולם בנוסח: "נשמור על יחסים טובים בין כל הקבוצות". כלומר, הסטטוס קוו.

לסרי נוח לחרדים. פחות נוח לקהילות אחרות. מועמדים אחרים יאתגרו אותו. המציאות וגם הסקרים שנערכו באשדוד מלמדים שיש ויכוח בין התושבים הלא חרדים על היחסים עם החרדים. כמחצית מהם חושבים שצריך לפעול נגד מה שמכונה "התחרדות" של העיר. מה כוללת התחרדות? בחירות לראשות העיר הן הזדמנות טובה לאוורר את השאלה הזאת ולנסות להשיב עליה.

אשדוד היא דוגמה אחת, לא בטוח שמייצגת. גם ברמת גן צפוי מאבק שעשוי להיות סוער. במודיעין אומרים שחיים ביבס ימשיך לעוד קדנציה. יש ערים לא מעטות שבהן לא תהיה תחרות אמיתית. ראש העיר מלך, והתושבים מרוצים. ובכל זאת, ביבס הוא איש ליכוד בעיר של יש עתיד. בדרכו לחמש השנים הבאות הוא ינסה להרחיק את עצמו מהכישלון של ממשלת נתניהו ולעצב סדר יום לטובת האזרחים.

מעניין יהיה לראות כמה ייאלץ להרחיק לכת בהתרחקות הזאת, כמה יצטרך לאתגר את הליכוד כדי לשמור על אהדת תושביו. כמובן, בירושלים יהיה קצת פחות מעניין, משום שכולם מבינים לאן ירושלים הולכת. ניסיונות של המפלגות בגוש המרכז־שמאל להתאחד לריצה משותפת בעיר הבירה, יועילו כמו כוסות רוח למת. נו, ונניח שיתאחדו, ונניח שיקבלו עוד כמה מושבים במועצת העיר – זה ישנה את המגמה בירושלים?

כמעט בכל הערים שעוד יש בהן דיון על השאלה לאן העיר הולכת, אפשר לצפות לפעפוע של הדיון הלאומי לרמה המקומית. למה? כי התהליך הכי מובהק שמתחולל עכשיו בישראל הוא תהליך של גיבוש זהויות קבוצתיות מובחנות, והפגנת רצון חזק של לא מעט ישראלים "להיפרד" אלה מאלה. כמובן, הם לא יכולים להיפרד לגמרי, ואולי גם לא באמת רוצים. אבל הם כן רוצים להקים גדרות, שיגדירו כל מרחב על פי תפיסת העולם של מי שגרים בו.

בדיוק בגלל זה, בהרבה ערים יתנהל קמפיין שזה המוקד שלו – שאלת הזהות של המרחב העירוני - איזה ציבור מתגורר בו, איזה אתוס מושל בו, אילו עקרונות מקובלים בו, איזה חינוך מקבלים הילדים, מה פתוח ומה סגור בשבתות, אילו עמותות זוכות באילו מכרזים. יהיו מקומות שבהם יודגש הצורך לחזק מאפיינים של מרחב "יהודי", יהיו מקומות שבהם יודגש הצורך לחזק מאפיינים של מרחב "ליברלי".

הבחירות לרשויות יבטאו גם את היחלשות המדינה וכוח הכפייה שלה, בין השאר כי אנחנו כבר חמש שנים בלי שלטון יציב ועקבי. למעשה, נוצר בישראל סוג מסוים של ואקום שלטוני שאפשר להיכנס אליו. ממילא, ערים ורשויות מקומיות הם המנוע של שינוי הסטטוס קוו הישראלי בלא מעט נושאים. וזה לא רק שהסטטוס קוו משתנה. זה שהסטטוס קוו נשכח.

בעניין הזה, טענתם של הדתיים והחרדים בכנסת נכונה. מי זוכר שפעם לא פעלו בתי קולנוע בשבת? שבשנות ה־80 היה צריך לנהל מלחמות על העניין הזה. מי זוכר שפעם שעון הקיץ נגמר בתחילת תשרי? בעצם, זה היה ממש לפני כמה שנים. זוכרים? היו מי שטענו ששעון הקיץ גורם ל"קושי וסבל רב ביותר לצמים" ביום כיפור. שלמה בניזרי מש"ס כינה את שעון הקיץ "בעיה הלכתית קשה". אבל נדמה ששומרי ההלכה הצליחו להתגבר על הבעיה. כך קורה גם לקווי האוטובוס שכבר מסתובבים בגוש דן בשבת. בתחילה זה קצת משונה. אחר כך הופך לשגרה. תנו עוד חמש שנים, ולא נזכור שפעם היה אחרת.

את שעון הקיץ שינתה ממשלה מתפקדת. בהיעדרה, את התחבורה מסדירות עיריות מתפקדות. בקרוב ידברו על חינוך. גם מערכת החינוך הלאומית לא מתפקדת. אין הכרח שגבעתיים ומודיעין יכפיפו את בתי הספר שלהן לשיגעונות של משרד החינוך. אין הכרח שתלמידי ירוחם וחולון יתבקשו לעכל את המנה הלא אכילה שבושלה עבורם בירושלים. הורים חכמים, בסיוע עמותות ופילנתרופים, יעלו תביעות לשיפור מערכת החינוך בעיר. מועמדים לבחירות יתחייבו למדיניות. אחר כך יצטרכו לממש, לפחות את חלקה.

במשרד החינוך לא יאהבו את זה, אבל, כאמור, המדינה נחלשה. ובכל מקרה, כל מי שמכיר היטב את החומר כבר הבין שאת מערכת החינוך המקרטעת של ישראל אי אפשר לתקן מלמעלה, רק לייתר מלמטה. לחפור מתחתיה עד שתקרוס, או תיאלץ להשתנות. זה מה שהאזרחים כבר עושים לרבנות הראשית. זה מה שיוכלו לעשות – עד גבול מסוים – אפילו למחוקקים בכנסת. האזרחים הם החופרים – ראשי הערים הם המעדר.

בורחי הליכוד

ממוצע הסקרים המשוקלל של אתר המדד הוא כלי מצוין למעקב אחר מגמות, אבל הוא כלי אטי. מה זה אומר אטי? זה אומר שכאשר יש שינוי פתאומי בסקרים, לוקח לו זמן להתקבע. מכיוון שהוא ממוצע שבוחן סקרים לאחור, ונותן משקל לא רק לסקר האחרון אלא לכמה סקרים אחרונים ולמשקל היחסי של כל סקר – יוצא שאם היום מתפרסם סקר דרמטי שמשנה את התמונה, הממוצע מביא את הסקר הזה בחשבון, אבל לא נותן לו משקל מכריע. זה מאפשר לממוצע להציג תמונה מאוזנת, שפחות מושפעת מרעשים של סקר דרמטי כזה או אחר, ומצד שני הופך את הממוצע לקצת יותר אטי בזיהוי תזוזות חדות. כשכולם כבר בטוחים שמשהו משמעותי השתנה, הממוצע מהסס, מתקדם בקצב שלו.

כך קרה עם הליכוד בשבועות האחרונים. סקר אחר סקר – כמעט כולם - הורידו את הליכוד והעלו את המחנה הממלכתי. גם הממוצע שלנו עשה את זה, אבל יותר לאט. רק ביום שישי לפני שבוע, אחרי שסקר "מעריב" הציג פער משמעותי בין שתי המפלגות, לרעת בנימין נתניהו ולטובת בני גנץ, הממוצע המשוקלל התהפך. לראשונה השנה, הוא העמיד את המחנה הממלכתי על 27.6 ואת הליכוד על 24.9 (במנדטים). לאן הלכו בוחרי הליכוד?

במקרה יצא שבדיוק ביום שבו ממוצע המדד המשוקלל התהפך, סיימנו לנתח קובץ של נתונים על בוחרי ליכוד (ב"סיימנו" הכוונה לפרופ׳ קמיל פוקס, שניתח יחד עם נח סלפקוב). בחנו כמה וכמה שאלות, אבל כאן נתמקד רק באחת מהן: למי תצביעו? כלומר, יש בוחרים שהצביעו לליכוד בבחירות האחרונות, ושאלנו אותם למי יצביעו אם הבחירות יהיו עכשיו. באופן טבעי, רובם יצביעו שוב לליכוד. זאת המפלגה שלהם. אבל לא כולם יצביעו לליכוד, וזאת אחת הסיבות לכך שהליכוד יורדת בסקרים. בוחרים לא מעטים מהססים אם להצביע לה שוב.

כמה בדיוק? כאן זה נעשה יותר מסובך. בממוצע המשוקלל של המדד המפלגה ירדה, כאמור, לסביבות 25 מנדטים. זה מבטא אובדן של 7 מנדטים לעומת הבחירות. ובאחוזים, קצת יותר מ־20% אובדן. עכשיו הביטו בתוצאות סקר המדד (ניתוח תשובות של כ־200 משיבות ומשיבים). כ־70% מבוחרי הליכוד אומרים ששוב יצביעו לליכוד. ה־30% שלא היו מצביעים היום לליכוד מתחלקים כך: 10% עברו מחנה – לאופוזיציה. זה בערך 3 מנדטים.

יש עוד מנדט של מי שאומרים שלא יצביעו, ועוד מנדט של מי שאומרים שיצביעו למפלגה אחרת בקואליציה, ועוד 4־5 מנדטים שאומרים שהם לא יודעים למי יצביעו. כלומר – אולי הם עוד יצביעו לליכוד. אולי לא. אם נניח שמחציתם לא יצביעו לליכוד, אנחנו מקבלים פחות או יותר את הירידה שאפשר לזהות בסקרים.

וצריך לשים לב: הירידה של הליכוד לא מקבילה לעלייה של המחנה הממלכתי. גנץ שואב קולות מיש עתיד, הוא שואב מפליטי ימינה, וגם מהליכוד. כמה בדיוק? ראיתם: בסקר המדד, בערך 3 מנדטים. בסקרים אחרים שנערכו השבוע (ערוצים 11, 13) זה 4־5. מצד אחד, אולי זה לא כל כך הרבה. מצד שני, במציאות הפוליטית שלנו, זה יכול להיות הרבה מאוד. זה בקלות יכול להיות ההבדל בין הפסד לבין ניצחון בבחירות.

והנה עוד משהו שגילינו תוך כדי ניתוח: מי שעזב את הליכוד בסיבובים האחרונים, לא ממהר לחזור. הליכוד כמובן יכולה להגדיל את כוחה אם תוציא מהבית בוחרים אדישים, כפי שעשתה בבחירות האחרונות. אבל הבוחרים שבדעה צלולה החליטו שדי, כנראה החליטו ודי. איך אנחנו יודעים? גם זה עולה מהנתונים. בחנו נתונים על מצביעי ליכוד מהבחירות האחרונות, וכאמור, ראינו ששבעה מכל עשרה מהם שוב יצביעו לליכוד. אחר כך בחנו נתונים על מצביעי ליכוד מהבחירות הלפני אחרונות. כלומר, ישראלים שהצביעו לליכוד בשנת 2021, ואז לא הצביעו לליכוד בשנת 2022. למי היו מצביעים עכשיו? האם היו חוזרים לליכוד?

התשובה חיובית רק ביחס לשליש מהם. יש עוד שליש שלא יודעים או לא יצביעו, ושליש שיצביעו למפלגת אופוזיציה. ואם לסכם: במקרה של מצביעי ליכוד מהבחירות האחרונות, שני שלישים יצביעו שוב לליכוד, ופחות משליש לא יצביעו לליכוד. אבל במקרה של מצביעי ליכוד מהבחירות הלפני אחרונות שלא הצביעו לליכוד בבחירות האחרונות, התמונה הפוכה: שני שלישים לא יצביעו לליכוד ורק שליש יצביעו לליכוד.

הנשקייה של בן גביר

יש כמה דברים שאנחנו יודעים על נשק: אנחנו יודעים שהוא הורג. אנחנו יודעים שאפשר להשתמש בו להגנה אבל גם להתקפה. אנחנו יודעים שמיומנות נמוכה בשימוש עלולה להוביל לתוצאות קטלניות. אנחנו יודעים שאפשר לגנוב אותו. אנחנו יודעים שקל לחלק אותו וקשה לאסוף אותו. האם ישראל תרוויח או תפסיד אם לאזרחיה יהיה יותר נשק זמין לשימוש? זו שאלה שקשה מאוד להשיב עליה.

השר לביטחון לאומי, איתמר בן גביר, רוצה שלאזרחים יהיה יותר נשק. בן גביר הוא דמות שנויה במחלוקת, אם להתבטא בעדינות, אבל זו לא סיבה להתנגד אוטומטית לכל רעיון שהוא מעלה. גם דמויות שנויות במחלוקת יכולות להעלות רעיונות טובים. אבל איך נדע אם הם טובים? הנה, כאן טמון קושי. נדע רק אחרי שנחלק לא מעט נשק, ורק אחרי שנסכם נזקים (כלומר: פציעות ומיתות מיותרות) לעומת תועלות (כלומר: מניעת פציעות ומיתות מיותרות). אם נגלה שהתועלת עולה על הנזק – הרווחנו. אם נגלה שהנזק גדול מהתועלת – תהיה בעיה. כי, כאמור, נשק קל יותר לחלק מאשר לאסוף. ונשק גנוב שבעתיים.

כבר כתבנו כאן כמה פעמים על מצב תפוצת הנשק בישראל ובמדינות אחרות. גם ציטטנו נתונים – כלומר, ציטטנו מקורות שאמורים למסור נתונים ובמקומם מוסרים הערכות. כמה נשק יש בידי אזרחים בישראל? המקורות אומרים שהרבה. ואולי אפילו הרבה מאוד. כמה מכלי הנשק מסתובבים במגזר הערבי? גם על זה יש תשובה במקורות: שוב – "הרבה". כלומר, אין לנו מושג כמה.

"עשרות אלפים", "מאות אלפים", "עלייה משמעותית", "זמינות גבוהה". אם תחפשו נתונים, תיתקלו בלא מעט ביטויים מעורפלים כאלה, ביטויים של חוסר מחויבות. הרבה זה מאה? זה אלף? זה מאה אלף? זה מיליון? הרבה זה הרבה. כלומר, כל מה שתחליטו שזה הרבה. ואצל הערבים זה יותר מאשר אצל היהודים. או לפחות – יותר בשימוש מאשר אצל היהודים. זה מה שהמקורות המוסמכים קובעים.

כמו בישראל, גם במדינות אחרות לא תמיד קל לדייק בנתונים, ועוד יותר קשה להבחין בין סיבה לבין תוצאה. האמריקאים מחלקים נשק כמעט בלי הגבלות, ועדיין לא מצליחים להסכים אם זה מועיל או מזיק. העמדות לא מתיישרות עם עובדות – הן מתיישרות עם הזדהות מפלגתית. כלומר, אין עובדות, יש רק דעות, מבוססות למחצה ולא מספיק משכנעות, כדי להביא להכרעה.

שנת 2020 הייתה שנה קטלנית באמריקה. אין תקדים לרמת הרצחנות הפלילית שתועדה באותה שנה מאז החל איסוף הנתונים. גם אין הסבר אחד, חד־משמעי ומוסכם לתופעה העגומה הזאת. יש שקשרו אותה ללחצים הנובעים ממגיפת הקורונה. יש שקשרו אותה לירידה באמון במשטרה, על רקע הפגנות ומחאות של שחורים. יש שציינו את המשך המכירה הנמרצת של כלי ירייה. וכמובן, דבר נובע מדבר. כאשר המתח עולה, והמשטרה איננה בסביבה, וכלי נשק זמינים לכל – התוצאה קטלנית.

גם בישראל, וזו בדיוק הסכנה. המשטרה לא מצליחה לבלום את הפשיעה האלימה. האזרחים מצטיידים בנשק כדי להגן על עצמם. חלקם באמת מגינים על עצמם, אבל חלקם משתמשים בנשק למטרות אחרות, אולי למטרות פשיעה, אולי בשעת כעס בכביש או במריבת שכנים (השבוע נורו חמישה אמריקאים בטקסס בגלל מריבת שכנים), אולי בחמת זעם של אלימות ביתית.

כך או כך, השימוש המתרחב בנשק מגביר את החרדה, מה שמוביל לרכישה של עוד נשק, מה שגורר עוד תקריות, עוד חרדה, עוד רכישה וחוזר חלילה. בן גביר מתכוון לטוב. הוא רוצה שחיילים קרביים יחזיקו נשק ברישיון ויעשו בו שימוש כדי למנוע טרור. אבל הנשק אדיש לכוונותיו של השר. הנשק מגיב ללחיצה על הדק, בלי לשאול מדוע ועל מי יורים.

וכאמור, כל זה לא בא לומר שאין צורך לאפשר רכישה של כלי ירייה לאזרחים שעד כה התקשו לרכוש אותם. אולי יש צורך. שווה לבדוק אם יש צורך. שווה לבדוק בזהירות, בקפדנות, אם יש צורך. וכדאי לברר מראש גם מה יהיה קנה המידה להצלחה או לכישלון של התוכנית, ומה עושים במקרה של כישלון. ואולי לקבוע מראש מגבלות של ריסון כדי שאפשר יהיה לבדוק לפני שמגבירים את הקצב. ולזכור שנשק ששוחרר לא במהרה יוחזר.

זאת בעצם בעיה מהותית עם התוכנית של בן גביר. יש תוכניות שאם אינן עולות יפה, קל לגלגל לאחור. העלינו את מחיר החלב, נוריד את מחיר החלב. אבל יש תוכניות שמרגע שבוצעו, כבר קשה לצפות לאן יובילו. מה שייעשה בפזיזות היום יהיה קשה מאוד, אולי בלתי אפשרי, לתקן מחר. תשאלו את האלפים הרבים מאוד בישראל שמחזיקים נשק לא חוקי. תשאלו את מאה מיליון האמריקאים שמחזיקים נשק חוקי. תשאלו את המשטרה אם יש דרך לאסוף את הנשק הזה. ותשקיעו בשכפ"צים.

השבוע ציטטנו מתוך אתר המדד, סקרי כאן חדשות וערוץ 13, סקר פידבק מכאן דרום אשדוד ודיווחי רשת המקומונים ירוק