העובדה שראש ממשלת ישראל לא מתיר לשר הביטחון שלו לצאת למפגשים קריטיים בענייני ביטחון בוושינגטון מוכיחה מעל כל צל של ספק את הטענה שהאיש אינו כשיר לתפקידו. הפרסום הזה (של ירון אברהם בחדשות 12) אמור היה לטלטל את אמות הסִפים בכל מדינה חפצת חיים אבל עבר, כרגיל, מתחת לזרם הביוב האינסופי השוטף את חיינו. כאילו כלום.

בואו נתעכב על זה: ישראל נמצאת במשבר עמוק. לראשונה אחרי שנים רבות אמ"ן מעריך שישנה סבירות לכך שתפרוץ מלחמה רב־זירתית. אויבי ישראל מרימים ראש. נסראללה מחכך ידיים בהנאה. נשיא איראן צופה על רמת הגולן מגבול סוריה. ההרתעה נשחקת. הציר השיעי־רדיקלי תופס במהירות את מקומה של הברית הסונית־ישראלית. כולם קורצים, פוזלים או סתם מתחבקים עם איראן, שממשיכה להתקרב לגדרות שלנו ולמעמד של מדינת סף גרעינית. על רקע כל זה, האמריקאים ממשיכים בתהליך יציאתם מהאזור וגם מרוקנים את מחסני התחמושת העצומים שהחזיק כאן צבא ארה"ב לטובת מאמץ המלחמה האוקראיני.

האם זה הזמן למשחקי כיפוף ידיים עם וושינגטון? במצב כזה, יודע כל מנהיג פטריוט ואחראי, צריך לעשות הכל כדי לקומם את הריסות הברית עם ארה"ב. להפסיק את הדימום. לחפש נתיבים אלטרנטיביים לבית הלבן, לפנטגון, למועצה לביטחון לאומי. המשבר בין ביידן לנתניהו הוא תוצרת נתניהו. אלמלא ההפיכה המשטרית, אלמלא הטירוף המשפחתי, אלמלא הממשלה האולטרה־קיצונית המגוחכת להחריד שהקים כאן נתניהו, הוא היה מתקבל מזמן בוושינגטון, כפי שהתקבלו כל ראשי הממשלות בעידן הנוכחי.

אז הוא העדיף לוותר על כל זה, למען האינטרסים האישיים שלו. את זה אנחנו כבר יודעים. הבעיה היא שהוא אפילו לא מנסה לייצר אלטרנטיבות. לסלול נתיבים חדשים. הרי ישראל זקוקה לארה"ב כאוויר לנשימה גם בימי שגרה, שלא נדבר על הימים המתוחים והנוראים הנוכחיים. האם זה הזמן למשחקי ברוגז עם הפנטגון? להכרזת חרם על ארצות הברית של אמריקה? האם האיש הזה יצא מדעתו באופן סופי? האם העובדה שהוא אוסר על שר הביטחון לצאת לוושינגטון לא מהווה הוכחה סופית וחותכת לנבצרותו של המנהיג שכינה את עצמו פעם "ליגה אחרת"?

הוא יודע מה אנחנו צריכים מאמריקה עכשיו. הוא מכיר את המלאים, הוא מכיר את הצרכים, הוא מכיר את המודיעין, הוא מכיר את הנתונים. הוא לא יוכל להגיד ש"אף אחד לא אחז בדש מעילו", כפי שטען אחרי אסון מירון. בעצם, אני חוזר בי. זה בדיוק מה שהוא יטען, ולא מעט אנשים יאמינו לו. אותם אנשים שטוענים עכשיו שהשקט ברצועת עזה בשנים של בנט־לפיד וגנץ הושג בזכות נתניהו, והרקטות הניתכות על הדרום עכשיו, זה בגלל בנט.

לא שחסרות סיבות נוספות: בימים רגילים, רק האזהרה הבוטה של הרשות לחדשנות מתחילת השבוע, על הסכנה לקריסתו ואובדנו של ההייטק הישראלי, הייתה אמורה להחזיר את נתניהו בן רגע למסלול. אחרי שכבר ספגנו הורדה אחת של אופק דירוג האשראי שלנו, שתי הורדות נוספות בדרך, אחרי שהכנסות המדינה כבר החלו לקרוס, המשבר הפנימי הפך לכאוס, המעמד הבינלאומי בשפל חסר תקדים והמצב הביטחוני מעורער אף הוא. אחרי כל זה נתניהו ממשיך להחזיק את המדינה בהקפאה עמוקה.

יו"ר ההסתדרות ארנון בר־דוד אמר אתמול שהמהפכה המשטרית "החזירה את המדינה אחורה, כבר חצי שנה שום דבר לא מנוהל כאן". הוא צודק. גם נתניהו יודע שהוא צודק. נתניהו יודע גם שההידברות בבית הנשיא לא תוביל לשום מקום. הוא יודע שאין לו מדינה חלופית ושמיליוני הישראלים שהתקוממו נגד הדיקטטורה שהוא מוביל, לא יניחו לו להשלים את זממו. אם הוא רוצה דיקטטורה, הוא יישאר כאן עם בן גביר, סמוטריץ', גפני, גולדקנופף והחבר'ה מערוץ 14. חלק מהם היו קרביים, אז יכול להיות שזה יחזיק מעמד.

ואף שנתניהו יודע את כל זה, אף שהוא רואה את הסדקים ההולכים ומתרחבים, אף שהוא מכיר את הנזקים ואף שהוא יודע את המספרים ואת הסיכונים, הוא לא נוקף אצבע כדי לסיים את האירוע המטורף שאליו גרר את כולנו. להפך, הוא גורר רגליים, ממסמס, מטעה, משתהה, נותן לזמן לעשות את שלו. הזמן עלול בסופו של דבר לעשות את שלו ולפגוע במה ששייך לכולנו: מדינת ישראל. אין מנוס מהכרה שהאיש לא כשיר.
אדם כשיר לא היה מקים ממשלה כזו מלכתחילה, גם אם תלויים נגדו כתבי אישום. מספיק מבט חטוף בהריסות חיינו כדי להבין את האירוע: שר האוצר והשר לביטחון לאומי הם פרסונה נון גראטה בוושינגטון וברוב העולם המערבי. אחד מהם הכריז שצריך לשרוף כפר ערבי ונאם בצרפת עם מפה שבה ממלכת ירדן לא קיימת. השני מתלהם על בסיס יומי ומתעמר במפגינים שוחרי שלום, במקום בטרוריסטים ובעבריינים. בינתיים, ניצל בנו של ראש הממשלה את הזמן כדי לפטר את שר הביטחון ואת נשיא ארה"ב, עד שהורחק מהעין הציבורית (לא לדאוג, הוא יחזור).

אף אחד משרי הממשלה לא עושה שום דבר למען הציבור הכללי, שמחזיק את המדינה על הכתפיים. השרים דואגים לעצמם, המפלגות דואגות לסקטורים, הביזה על אוצר המדינה נמשכת, והחגיגה לא נגמרת. משפחת נתניהו ממשיכה לייצר חוקים פרסונליים כדי לקבל מתנות והלוואות ולמחוק הקלטות. האבטחה מעל שרי ביטחון וראשי ממשלה לשעבר (ברק, אשכנזי, יעלון) מוסרת, גם בחו"ל, אבל על ילדי ראש הממשלה היא נמשכת. ישראל נדחקת למעמד של מדינה כושלת, שלא לומר מופרעת. אין הזמנה לוושינגטון, אין הזמנה אפילו לאבו דאבי. אנחנו הופכים לרעילים, מאבדים את היתרון היחסי, מפרקים את המותג שנבנה כאן בעמל רב, מבצעים בעצמנו השמדה עצמית מזורזת.

בואו ננסה לראות את מאית הכוס המלאה: לממשלה המופקרת, המסוכנת, החובבנית והמגוחכת שהוקמה כאן לפני כמה חודשים יש גם יתרונות. הגדול שבהם הוא הניסוי הראשון בהיסטוריה של מה שמכונה אצלנו "ממשלת ימין על מלא־מלא". בואו נעמיד פנים שזה לא עולה בחיי אדם, במעמד בינלאומי, בשחיקה מסוכנת של שכפ"צים חשובים וכו'. נביט על זה כעל ניסוי מדעי. אז עכשיו אנחנו בשלב שבו עכברי המעבדה המתרוצצים בין המבחנות מתחילים להבין שרימו אותם. שאין מוצא מהמבוך שאליו נקלעו. שזה לא ייגמר טוב. אני מביט בחבורת הבן גבירים מעוררת החמלה, והלב יוצא אליהם. הרי אלמוג כהן באמת התכוון לשחק אותה "בעל הבית השתגע". אני מאמין לו שהוא התכוון לזה. הבעיה היא שרק עכשיו הוא מגלה שאי אפשר. אין היתכנות. האופציה הזו לא קיימת בתפריט הפעולות. אין תוכנה כזו.

את מי יאשים נתניהו בחדלונותיו הפעם? השמאל? הוא לא בממשלה. בג"ץ? הרי בג"ץ התפלץ השבוע למשמע תירוציו החדשים של נתניהו לאי־פינוי ח'אן אל־אחמר. בג"ץ לא אשם בחזרת הטפטוף בעזה, בג"ץ לא נתן את ההוראה לתקוף דיונות ברפיח, בג"ץ לא רצח קרוב ל־70 ישראלים בארבעת החודשים הראשונים של השנה (ניפוץ כל השיאים הקודמים) ולא מתערב בטרור המשתולל בכבישי יו"ש. גם המאמץ לשכנע את הציבור שאהרן ברק בן ה־87, הספון בדירת הגמלאות שלו ומטפל ברעייתו החולה, הוא אב כל חטאת, יעלה חרס. הציבור הישראלי לא פראייר עד כדי כך.

הם לומדים עכשיו שיש עולם סביבנו. שיש מערכת בינלאומית. שיש משפט בינלאומי. שיש אינטרסים חשובים מאוד שצריך להגן עליהם. שיש בריתות. שיש אמריקה. שבלי כל זה, הפאסון שלנו מצטמק בבת אחת והבלון שלנו מתרוקן ביבבה. הם פתאום מגלים את עוצמתה של אירופה ומבינים שפינוי ח'אן אל־אחמר ישמח מאוד את אריה אלדד (לא בציניות) אבל יעלה לנו מיליארדים ויפגע בלא מעט אינטרסים חיוניים. הם יודעים שחוק חסינות לשוטרים וחיילים יבטל בבת אחת את החסינות שיש היום לשוטרים ולוחמים שלנו בפני טריבונלים בינלאומיים. והם יודעים שאין, פשוט אין אפשרות לירות 50 טילים לתוך עיר, על כל רקטה. המחיר שישולם יהיה כבד מדי, ואני לא מתכוון למחיר בעזה.

הם קולטים פתאום שלאיים ולצרוח ולהבטיח ולהשלות את הציבור זה קל. ליישם, זה קשה. הם לומדים את מגבלות הכוח, והלמידה הזו הופכת אותם לאובדי עצות וחסרי אונים. הם נראים כמי שזקוקים לחיבוק. או כמו שמישהי צייצה ביום חמישי: "זה לא שאתם מצביעים ימין ומקבלים שמאל. אתם מצביעים לדמיונות שלכם ומקבלים את המציאות". היא לא מחמיאה להם, המציאות, כי הם מתגלים בה במלוא ערוותם. הממשלה הקודמת, זו עם "האחים המוסלמים", הייתה טובה פי כמה מהם בביטחון, בכלכלה, במעמד הבינלאומי, במלחמה בטרור, במלחמה בפשע, במאמץ נגד איראן ובכל שאר התחומים. הם יודעים את זה והם נמצאים עכשיו בשלב הטנטרום. אחריו תבוא ההכחשה. אחריה יבוא שלב חיפוש האשמים. ואחריו, המשיח.