במאי 2005 התפרסם בעמוד הראשי של “מעריב" בגלגולו הקודם מאמר מערכת בשם “עברתם כל גבול". המאמר, שעליו היו חתומים עורך העיתון דאז אמנון דנקנר ז"ל ודן מרגלית, יצא נגד השחיתות השלטונית במדינה, וזכה מיד לתגובות חסרות תקדים. העיתונים נחטפו מהקיוסקים, בעידן שבו המגמה הייתה הפוכה לחלוטין, המאמר הפך לשיחת המדינה, וקברניטי “מעריב" החליטו לרכוב על הגל המפתיע בדרך לקמפיין מתמשך שזכה לכותרת “איפה הבושה?". כותרת שגם התנוססה על כרזת בד ענקית, בצבעי כחול־לבן, שנתלתה על חזית בית מעריב. יש לומר ביושר, כמי שהיה שם, ש"מעריב" של אותם ימים לא היווה בהכרח אות ומופת לניקיון כפיים ולשמירה על ערכי מוסר. אבל הקמפיין עצמו קלע בול בפוני לאיזשהו סנטימנט לאומי רחב, ולראיה - הצליח הרבה מעל המשוער וגם השיב את העיתון - זמנית לפחות - למעמד מרכזי של גוף תקשורת המכתיב אג'נדה.

נזכרתי בכל זה מכיוון שהיום, בדיוק 18 שנה אחרי, קמפיין כזה היה נגנז עוד במהלך השיחה הראשונה עם משרד הפרסום של העיתון. מהטעם הפשוט שהבושה כבר מתה מזמן, וגופתה מוטלת לפנינו במגוון רחב של וריאציות, על בסיס כמעט יומי. הנה כמה דוגמאות מהעת האחרונה, שלא נזקקתי לחיפוש כלשהו כדי לאתר. חבר כנסת ישראלי, אלמוג כהן, נתפס על חם כשהוא מתדרך את העוזר שלו לקרוא לתושב העיר שדרות, כדי שהתושב “יתפרץ" לדבריו באופן כאילו ספונטני. פרובוקציה זולה ושקופה, שלא לומר מבישה. היה ניתן לצפות מכהן, שנתפס בקלקלתו, להחריש, ופשוט לחכות שדעת הקהל תעבור לסיפור הבא. אבל לא רק שהוא לא התנצל, חבר הכנסת מיהר להכריז שהוא “גאה שהצלחתי לגרום לערוץ התעמולה 13 להשמיע את הקול שלו". כלומר, של אותו תושב שדרות. הבושה מתה. ואיתה גם הצורך בהתנצלות.

השרה הטרייה לקידום מעמד האישה, מאי גולן, צרחה בכנסת על ח"כ מירב בן ארי במילים בלתי נתפסות כמו “מנוולת" ו"תיזהרי מבורא עולם", וכל זאת אחרי שהסתבכה במסכת של אי־דיוקים בהקשר לסיבה האמיתית שבגינה לא התגייסה לצה"ל. שום גילוי של בושה לא נרשם מצדה, וגם למה שיירשם. הלא מעמדה הפוליטי רק משתפר, מבושה לחרפה. כמו זה של דודי אמסלם, שככל שיעליב, ישפיל ויגדף, כן יפרוץ. ואחרי “נאום הרולקסים" הידוע לשמצה שלו, רק קיבל סוכרייה בדמות שליטה ברשות החברות.

אבל היעדר הבושה אינו נחלתם הבלעדית של אנשי הקואליציה הנוכחית. לדוגמה, הגילויים האחרונים על קשריו של אהוד ברק עם טורף המין ג'פרי אפשטיין. ה"וול סטריט ג'ורנל", שפרסם את מסמכי המיליארדר הפדופיל, חשף בשבוע שעבר שברק נפגש איתו עשרות פעמים באחוזותיו בפלורידה ובניו יורק בשנים 2013־2017, וגם טס במטוסו הפרטי. והוא עשה זאת אחרי שאפשטיין כבר הורשע בשידול קטינה לזנות. מה שמצטרף לצילום המפורסם שהופיע ב"דיילי מייל" הבריטי, שבו - על פי טענת העיתון - ברק נראה מסתיר את פניו בכניסה למסיבה בביתו של אפשטיין בניו יורק שבה השתתפו נשים צעירות. כל זה לא אומר, כמובן, שברק עצמו היה מעורב במעשיו המיניים המתועבים של אפשטיין. אבל ברור שהיו לו איתו קשרים קרובים, שטיבם לא ברור, גם אחרי שהורשע בעבירה בעייתית מאוד.

אפשר רק לדמיין איך ברק היה נרדף על כך בתקשורת, אם היה איש ימין. אבל לא רק שהוא לא נדרש לדין וחשבון באופן משמעותי, שלא לומר - לחוש בושה, הוא מוסיף לככב כווריאציה משעשעת על צ'ה גווארה, חמוש בססמאות על צדק ומלחמה בשחיתות. מה שמזכיר ראש ממשלה לשעבר אחר, אהוד אולמרט, שישב בכלא אחרי שהורשע בעבירות שחיתות, ובמקום לשבת מבויש בביתו הוא מככב באולפני טלוויזיה על תקן מטיף לענייני דמוקרטיה ומוסר.

בחיי היומיום, בושה יכולה להיות תכונה מאוד בעייתית. יש בה אלמנט מסרס, שמונע מאנשים לדבר בכנות ולפעול בחופשיות. אבל בשדה הציבורי, הבושה היא אחת מהחומות האחרונות להגנה על ערכי היסוד שלנו. והחומה הזו פשוט קרסה.

על הסכין

אפרופו חוסר בושה, זמן קצר אחרי התגרה - המבישה - בסיום המשחק בין הפועל באר שבע ומכבי חיפה, והקריאות ל"חשבון נפש", במועדון הירוק מיהרו “להסתדר" מול ההתאחדות לכדורגל. לא מפתיע עבור קבוצה שמיהרה להפוך את עומר אצילי לשחקן מרכזי, אחרי פרשת הקטינות. או כמו שאומרים במכבי חיפה, “האדם לפני השחקן".

לא ראוי להחרים את מאפיית אנג'ל על שלל עובדיה בגלל עמדותיו האישיות של יו"ר הדירקטוריון עמר בר־לב. בדיוק כמו שלא ראוי להחרים רשת בתי קפה משום שמלצר באחד הסניפים לא אפשר, לכאורה, למפגינים נגד הרפורמה, להיכנס. ובכלל, במדינה שהתרגשה עד דמעות מנערה שעברה חרם והדליקה משואה, מומלץ לא להשתמש בחרם על בסיס יומי.

הצירוף “מותחן סקנדינבי" גורם לי באופן אוטומטי לצפייה ולקריאה. ולכן אצתי לצפות במיני־סדרה הדנית “האחות" (נטפליקס). סיפור אמיתי, שעובד לטלוויזיה, על אחות המגיעה לבית חולים חדש ומגלה שאחוז התמותה בו גדול באופן לא סביר. למרבה הצער, זהות האחראי למיתות מתבררת בשלב מוקדם מאוד בסדרה, מה שפוגע מאוד בעצם העניין.