1.
צילום הרצח של דיאר עומרי בן ה־19 סמוך ליישוב גן נר שבגלבוע, זעזע כצפוי הרבה מאוד אנשים. מקבץ של ארבעה כדורים בגב השחיל היורה דניס מוקין בעומרי, אחרי שבין השניים התפתח סכסוך על הכביש, שעבר לקטטה והסתיים בעוד נתון בסטטיסטיקה של הרציחות בישראל בשנת 2023, ששוברת שיאים מדי יום והופכת את השר לביטחון לאומי איתמר בן גביר ואת הבטחותיו למיגור הפשיעה בארץ לבדיחה עצובה.
הקלות הבלתי נסבלת שבה אנשים יורים, דוקרים, מפוצצים רכבים, מציתים בתי מגורים ובתי עסק מוגדרת כבר כ"מכת מדינה". מועצת חכמי המפכ"לים לשעבר טוענת שתפקוד המשטרה על הפנים ושהשר הממונה מפריע לעבודת כוחות אכיפת החוק. המשטרה טוענת שאין לה מספיק כוח אדם ומשאבים, ומשיאי העצות שמחשיבים את עצמם למומחים לכל דבר, עומדים בשטח מול מיקרופונים פתוחים או יושבים באולפני הטלוויזיה ומוכרים פתרונות קסם לחיסול הפשיעה.
פוליטיקאים מכל צדי המפה צווחים על אובדן שליטה, ומכל הסמטוחה הזאת שום דבר לא מצליח לשנות את העובדה שבמדינת ישראל הפשע משתולל, ארגוני הפשיעה מכתיבים את התנאים, כמויות הנשק שנמצאות בידיים הלא נכונות היא בלתי תיאמן, ומספר הרציחות והפציעות כתוצאה מפעילות עבריינית עולה ועולה ועולה, ואין מושיע.
מי שראה את התמונה לפני הרבה שנים ובכישרונו האדיר כתב שיר על הנושא, היה המשורר יהונתן גפן, שביחד עם חברו המלחין והזמר דני ליטני, חיברו את השיר "יופי־איי־או" ("שיר היורה").
השיר, שהוא תמונת מראה של הקלות הבלתי נסבלת של הלחיצה על ההדק, לא הפך ללהיט ולא צעד במצעדי הפזמונים. מי שיקרא אותו יבין כמה גאוניות הייתה ביהונתן גפן, שרק הוא היה יכול לחבר שיר כזה, שיר עצוב, מפחיד, מתריע, אבל יחד עם זאת גם מעלה חיוך מר, ואת השאלה עד לאן הגענו ולאן אנחנו ממשיכים מכאן.
הנה השיר לפניכם:
זאת היא הבלדה על בילי השולף
שאם תראה אותו, יותר טוב תתכופף
ואל תתקרב אליו, אם אתה לא מוכרח
כי היד שלו קלה והוא מחזיק אקדח
והוא יורה
יופי־איי־או
יופי־איי־איי
הוא יורה
אתמול אספתי טרמפיסטית יפה
שאלתי “לאן?" והיא אמרה לי לחיפה
היא לא הסכימה להוריד את החולצה
אבל אני ידעתי מה שהיא רוצה
אז יריתי בה
יופי־איי־או!
לקחתי שיעורים בנהיגה חצי שנה
ניגשתי אל הטסט, פתאום הבן־יונה
אומר לי “תעשה זינוק בעלייה"
וזה עצבן אותי, כי לא הייתה שם עלייה
אז יריתי בו
יופי־איי־או
יופי־איי־איי
אין מה לדבר, הוא שולף מהר
אל תפנו לו את הגב
כי הוא השולף הכי מהיר במערב
היום בבוקר הרגשתי לא טוב
אז הלכתי לרופא שגר בסוף הרחוב
הוא אמר לי: מותק, אין לך כלום
הוא אפילו לא שלח אותי לעשות צילום
אז יריתי בו
יופי־איי־או!
וגם אתם שרואים אותנו כאן
תהיו ערניים, כי זה אולם קטן
ובסוף השיר תרימו ת'עיניים
וכדאי שיהיו גם מחיאות כפיים
כי אני יורה
יופי־איי־או
יופי־איי־איי
כן, ככה זה אצלו
הוא פשוט מוציא לו את הכלי שלו
ולפני שמבינים מה שקורה
הוא לא עושה עניין, הוא יורה
יופי־איי־או
יופי־איי־איי
יופי־איי־או
הוא יורה
2.
השבוע ביום ראשון, בסביבות 3 לפנות בוקר, היו לי נדודי שינה. יצאתי למרפסת עם כוס קפה, היה ירח מפואר בשמיים, גלי הים השמיעו מוזיקה נהדרת, האוויר היה נקי, הרחוב ריק ממכוניות.
מכיוון חוף מציצים הסמוך לביתי עלו נערה ונער, מתנדנדים בהליכת זיגזג שלא הותירה בי ספק שהם שיכורים לחלוטין, בעיקר אחרי שהבחנתי שבידי הנער בקבוק עם משקה, שממנו לגם. הוא נראה כמו בקבוק ערק או וודקה, בשל הצבע הבהיר של המשקה.
הנערה הקיאה ובכתה, הנער קילל אותה וצעק לה “יא בת זונה, את אשמה", ואחר כך הוסיף בצעקות “אמרתי לך שהוא מניאק ואת כמו פסיכית הלכת להזדיין איתו בשירותים, יא חתיכת זונה פרימיטיבית". הנערה המשיכה למרר בבכי. השניים התיישבו מתחת לעמוד חשמל ועישנו סיגריה. הנער המשיך לקלל, הנערה המשיכה לבכות. הירח והפנס האירו עליהם, והקללות התערבבו עם המיית הגלים.
הנער לקח שלוק אחרון מהבקבוק וניפץ אותו על הכביש. אחר כך הוא הושיט את ידו אל הנערה ומשך אותה שתקום. “יא מניאק", היא צעקה לו, “תעזוב אותי". עמדתי על המרפסת קצת המום מהאירוע. הם קלטו אותי. “מה אתה מסתכל", אמרו לי והוסיפו. “יא מניאק, יא זקן". אם חשבתי לשאול אותם אם הם צריכים עזרה כלשהי, הרעיון נגנז. במחשבה שנייה קיוויתי שהסיפור הזה לא ייגמר רע, ניסיתי לדמיין מי ההורים שלהם, האם הם חושבים או יודעים או משערים שהילדים שלהם זרוקים על מדרכה ליד הכביש שיכורים.
נטשתי את המרפסת, הנער המשיך לזרוק קללות לחלל האוויר, ואני סיננתי בשקט “אינעל העולם", והלכתי לנסות לישון ללא הצלחה.
3.
דפדפתי בספר הטלפונים הישן שלי עם כריכת הקרטון הקרועה, והתעצבתי. כמות הז"לים בספר שלא העזתי למחוק אותם הדהימה אותי. אנשים שמאוד אהבתי או הערכתי או אפילו הערצתי בשל כישוריהם, עברו מהעולם הזה לעולם שכולו בלתי ידוע ויצאו מנוף חיי.
אהרון בכר, חיים הנגבי, יוסי שריד, שולמית אלוני, לובה אליאב, אריק איינשטיין, צבי שיסל, יהונתן גפן, נתן ילין מור, אדם ברוך, אורי ליפשיץ, יצחק רבין, אילן גילאון, אסי דיין. רשימה ארוכה־ארוכה של מנוחים. כל עמוד והז"לים שלו.
שמות חדשים כבר אינני מוסיף לספר הטלפונים הישן. אחרי הרבה זמן למדתי בתור טכנופוב טוטאלי איך להכניס לפלצפון שמות וטלפונים ולשמור אותם. הטלפון הישן והטוב עם החוגה כבר לא נמצא בשימוש. היו לי שניים בבית, ביטלתי את המינוי.
טרם הצלחתי ואולי גם משום שאינני רוצה, להתחבר לטוויטר, לאינסטגרם, לסטורי ולשאר האפליקציות המזורגגות, שבגללן אני רואה אנשים משועבדים הולכים ברחוב ונוהגים ברכב כשעיניהם תקועות במכשיר הקטן והארור, שגורם לרוב תאונות הדרכים ומספק אספקה טרייה יומיומית למחלקת המיון והשיפוצים בבתי החולים ולרשימת הז"לים.
4.
אני לא מאמין בהדלקת נרות נשמה לזכר נפטרים, אבל בתחילת השבוע קרה לי דבר מוזר. אחרי שקראתי על מותה של יעל גרינברג, קורבן האונס בקיבוץ שמרת, מצאתי את עצמי מדליק נר, ניצב דום מול הלהבה וחושב על האירוע הנורא שעברה ועל חייה לאחר מכן, שהיו מלאי סבל. ושוב פעם סיננתי “אינעל העולם המחורבן הזה".