את ההצגה בפסטיבל קאן גנבה שחקנית שאינה שם מוכר בכל בית

פסטיבל קאן יגיע בסוף השבוע לסיומו, אחרי שאירח על השטיח האדום כמה מכוכבות הקולנוע הגדולות בעולם: קתרין דנב, ג'יין פונדה, ג'וליאן מור, קייט בלנשט ונטלי פורטמן, בין השאר. עם זאת, את ההצגה גנבה שחקנית שאינה שם מוכר בכל בית - סנדרה הולר. השחקנית הגרמנייה, באמצע שנות ה־40 לחייה, הייתה אלמונית עד שפרצה לפני שבע שנים ב"טוני ארדמן" ומאז הפכה לאחת השחקניות העסוקות בעולם הפסטיבלים. השנה היא כיכבה בשני סרטים שהשתתפו בתחרות הרשמית בריביירה - "אנטומיה של נפילה" ו"The Zone Of Interest". שניהם התגלו כשניים מהסרטים המשובחים של התחרות.

"אנטומיה של נפילה" הוא סרטה הארוך הרביעי של הבמאית הצרפתייה ז'סטין טרייה. הולר מגלמת בו סופרת גרמנייה מצליחה, שבן זוגה הכושל והצרפתי נופל למותו. השאלה היא אם שם קץ לחייו או שהיא דחפה אותו. רוב הסרט מתרחש בין כותלי בית המשפט, אבל התוצאה היא לא דרמה משפטית וגם לא מותחן פשע אמיתי. לא ברור מה בדיוק קרה בין המנוח ואלמנתו ביום מותו, אבל ברור שהזוגיות שלהם מתה הרבה קודם לכן, ו"אנטומיה של נפילה" בוחן כיצד זה קרה. אפשר גם היה לקרוא לו "תמונות מחיי נישואין".

כמו רוב סרטי הפסטיבל, גם "אנטומיה של נפילה" ארוך - שעתיים וחצי. טרייה מצליחה לשמור על עניין הודות לנקודות מבט שונות, בראשן בנם המשותף של הזוג, שהתקשה לסבול את הריבים הבלתי פוסקים ביניהם, ומגלה תבונה יוצאת דופן לגילו הצעיר. מעל כולם מתעלה הולר. אף שהיא גיבורת הדרמה הזו, השחקנית לא מנסה לעצב דמות אידיאלית. תחת זאת, היא בונה דמות שלמה, מורכבת ואותנטית - אישה מעוררת הערכה ורתיעה באותה מידה, שגם אם לא אשמה באופן פלילי במותו של בן זוגה, אפשר להאשים אותה בהרבה דברים אחרים. אז מה, אפשר להגיד את זה גם על כל אחד מאיתנו. ככה זה בני אדם.

"אנטומיה של נפילה" עשוי לעילא, בלי נפילות. התסריט, עבודת הבימוי ותצוגות המשחק: הכל כאן ברמה הגבוהה ביותר, אך המעלה הגדולה ביותר של הסרט היא הנכונות של טרייה לחטט בקרביים של הדמויות, והצורה המדוקדקת והרגישה שבה היא עושה זאת. כיאה לשמה, התוצאה היא שיעור באנטומיה של תשוקה ושל רגשות, והצפייה בה מרגשת מאוד.

ב"אנטומיה של נפילה" הולר מדברת אנגלית וצרפתית. ב"Zone of Interest" היא מדברת גרמנית, אך מדובר בהפקה בריטית־פולנית.
את הסרט ביים ג'ונתן גלייזר, יהודי בריטי שחתום על כמה מהקליפים היפים בכל הזמנים. כל סרט שלו עד כה התגלה כיצירת מופת - האחרונה שבהן הייתה "מתחת לעור" בכיכובה של סקרלט ג'והנסון לפני עשור. הפעם, הבמאי מתבסס באופן חופשי על ספרו בשם זה של מרטין איימיס, שבתזמון פואטי הלך השבוע לעולמו. בהשראתו, הוא עוקב אחר שגרת יומם של רודולף הס, המפקד של מחנה ההשמדה אושוויץ, ושל זוגתו הדוויג, שאותה מגלמת הולר. אין בסרט דמויות של יהודים - אנחנו רק שומעים את הזעקות שלהם מתאי הגזים, הצמודים למעונם של הנאצים.
משפחת הס מתעלמת ממה שמתרחש בצד השני וממשיכה בשגרת יומה. היא עסוקה בעיקר בטיפוח הגן המרהיב שלה, שאותו הסרט מציג בו בזמן כגן עדן וכגיהינום. מאז "קטיפה כחולה" של דיוויד לינץ' לא ראינו שימוש קולנועי מצמרר כל כך בפרחים.

המשפחה עסוקה גם במלאכות כמו בישול, במשחקי ילדים ובליטוף כלבים. יש לה הרבה תחביבים, ונראה שהיא אוהבת הכל, חוץ מיהודים. הס, מצדו, עסוק ברצח עם, ומתייחס לכך כאל פרויקט באותה קורקטיות וקור רוח שקבלן היה מתייחס לבניית בניין חדש. בעקבות הצלחתו, הוא מקבל קידום, מה שידרוש מהמשפחה רילוקיישן. הדוויג לא מוכנה לשמוע על כך: היא השקיעה הרבה במעון המשפחתי, קשורה למקום, ופשוט מסרבת לעזוב את הבית שסמוך לאושוויץ. כן, מה ששמעתם. לראות ולא להאמין.

"The Zone of Interest" הותיר אותי ללא מילים, אבל גם מלא מחשבות. לא יכולתי להפסיק לחשוב ולדבר עליו, גם הרבה אחרי הצפייה. באחד מרגעי השיא, גלייזר מתאר בחוכמה רבה ומלאת ניואנסים כיצד הס מתחלחל לראשונה. ניכר שהוא מבין כי לעולם לא ישכחו את מה שעשה. הסרט הזה מסייע לנו לעשות את הדבר החשוב מכל: לזכור.

"Zone of Interest" הוא "הבן של שאול" החדש. הוא יעלה בהפצה מסחרית ברחבי העולם עוד כמה חודשים, ועוד יחלקו לו כל סופרלטיב אפשרי. אך לפני שנמשיך ונסיים להשתפך עליו, אפשר גם לשאול - האם זו באמת הגישה הנכונה? האם זו הגישה הנכונה, לעשות סרט שואה שאין בו יהודים? האם זו הגישה הנכונה, לעשות סרט שמתמקד בפעולות היומיומיות של הנאצים ובכך מציג אותם כבני אדם? ולמה, מכל הסרטים על אייכמן ועד הסרט הזה, לקולנוע יש אובססיה כזו לעיסוק בסוגיות כמו הבנאליות של הרוע והבירוקרטיה של מנגנון ההשמדה, האם זו הגישה הנכונה?

סרט מדובר נוסף בתחרות הרשמית הוא "מאי/דצמבר" של טוד היינס, השב לשתף פעולה עם ג'וליאן מור, שבין השאר כיכבה אצלו ב"הרחק מגן עדן". הפעם, הכוכבת מגלמת אשת משפחה שהייתה מעורבת בסקנדל סנסציוני: היא ניהלה רומן עם ילד בחטיבת הביניים, שהפך לבן זוגה והקים איתה משפחה. נטלי פורטמן מגלמת את השחקנית שתגלם אותה בסרט על אודות הפרשה, והשתיים מבלות יחד בהכנה לצילומים. הכוכבת רוצה לדעת עוד ועוד, ולחשוף כל טפח אפשרי כדי להתכונן לתפקיד.

התוצאה היא מיץ עסיסי ומהנה לשתייה. הבעיה: "מאי/דצמבר" הוא מסוג הסרטים שאתה צריך לחפש ביקורות של אחרים כדי להבין מה הפואנטה שלהם, וגם אז אתה לא בהכרח מבין. הציון בינתיים הוא שלושה כוכבים מתוך חמישה, לפחות עד שמישהו יסביר לי טוב יותר.
מחוץ לתחרות הרשמית הוקרן "רוצחי פרח הירח" של מרטין סקורסזה, שהתגלה כיצירת פאר אדירה. אז למה היא לא התחרתה על אחד הפרסים, שבהם היא הייתה זוכה בקלות? לדברי התקשורת האמריקאית, הסיבה לכך כזו: אפל ופרמאונט, שאחראים להפקת ולהפצת הסרט, התרשמו מההצלחה של "אהבה בשחקים: מאווריק" ו"אלביס", שהוקרנו בשנה שעברה בקאן מחוץ לתחרות הרשמית והשתמשו בכך כמקפצה להצלחה קופתית ולשלל מועמדויות לאוסקר, והחליטו לנקוט אסטרטגיה דומה. 

כך או כך, האפוס הזה יעשה סיבוב באולמות הקולנוע בארץ וברחבי העולם באמצע אוקטובר, ואז יעלה באפל טי־וי פלוס. נסקור אותו בהרחבה כשיהיה זמין לקהל הרחב, ובינתיים נסתפק בסקירה קצרה. הסרט עוסק ברציחות האוסייג', אחד מהסיפורים המזעזעים בהיסטוריה האמריקאית העכשווית: רצח שיטתי של ילידים אמריקאים שהתרחש באוקלהומה בתחילת המאה הקודמת, בניסיון להשתלט על תמלוגי הנפט של שבט האוסייג'. 

סקורסזה מציג את הסיפור דרך שלוש דמויות מרכזיות. שתיים מהן לבנות: איש עסקים חסר מעצורים בגילומו של דה־נירו, והאחיין הקל לתמרון שלו, המשתחרר מהצבא האמריקאי ומיד מצטרף לצבא של דודו, שאותו מגלם דיקפריו. השלישית, בגילומה של לילי גלדסטון, היא בת לשבט האוסייג', שהופכת לזוגתו ולכן גם לקורבן של החייל המשוחרר.

זה אולי לא הסרט הכי טוב של סקורסזה, פשוט כי התחרות קשה, אבל זה לבטח הסרט הכי ציני וביקורתי שלו. על משקל "הם יורים גם בסוסים", אפשר לומר כי בסרט הזה יורים גם בסוסים, גם בכלבים, גם בנשים וגם בילדים. לפי הסרט, לאמריקה הלבנה הייתה מטרה אחת. המטרה הייתה כסף, והמטרה קידשה את האמצעים. "רוצחי פרח הירח" מציג את קורות ימיה של אמריקה כהיסטוריה המונחת על שלושה יסודות: הונאה, השמדה וגזל, והוא עושה זאת בצורה מפעימה.

הסרט נמשך יותר משלוש שעות, ויש בו גם רגעים פחות חזקים, אבל הוא הולך ונוסק לשיאים קולנועיים אדירים. התורים להקרנה היו אינסופיים, האולם היה מלא עד אפס מקום, ואף אחד לא יצא באמצע, הסתכל בשעון או ייחל שהסרט ייגמר. להפך, רק רצינו עוד ועוד מהטוב הזה.
אחרי הכל, לא בכל יום ייוולד במאי כמו מרטין סקורסזה, שבגילו ממשיך לחדש ולהפתיע ומצליח לשמור כאן על מתח, דרמה ותנופה באמצעות שלל אמצעים אומנותיים ועלילתיים מבריקים. לא בכל יום יהיה כוכב כמו רוברט דה־נירו, הממחיש כאן סופית שהוא אחד מהשחקנים הגדולים בכל הזמנים, ולא בכל יום יהיה שחקן כמו דיקפריו, שעושה כאן את תפקיד חייו. 

מעל כולם מתעלה לילי גלדסטון, שפניה מלאות ההבעה מכילות בתוכן את הטרגדיה הבלתי נתפסת של הסיפור הזה. חבל רק שזמן המסך שלה מועט יחסית והדיאלוגים מעטים עוד יותר. מסרטיו הראשונים ועד היום, סקורסזה ממשיך להשתיק נשים ולדחוק אותן לשוליים.

הקהל בקאן לא אוהב את שירותי הסטרימינג, שבהם הוא רואה כאויבים של תעשיית הקולנוע. לכן, כשהתחילה ההקרנה ועלה הלוגו של אפל, כמה מהנוכחים שרקו לו בוז. כמובן שזה לא מזיז לתאגיד הענק: הם ודאי מאושרים מההימור על "רוצחי פרח הירח", שלאור איכותו, תכניו, כוכביו והביקורות המשתפכות שהוא מקבל בצדק רב, מסתמן כפייבוריט לזכייה באוסקר. אם יקרה הדבר, זו תהיה הזכייה השנייה של אפל באוסקר בשלוש השנים האחרונות, אחרי שכבר עשו זאת עם "קודה". נטפליקס יכולים רק לקנא. 

אבנר שביט הוא מבקר הקולנוע של וואלה!