1. בתחילת החודש הבא תצא לתפוח הגדול, ניו יורק, אשר בארצות הברית, חבורת שרים מכובדים, אהובים ויקרים, על חשבון משלם המסים כמובן, כדי לקחת חלק במצעד ההצדעה לישראל בחוצות העיר.
אותם נבחרי העם היושב בציון ילכו כאחד האדם בין המוני יהודים תומכי ישראל ויספרו בשבחי ארץ האבות, יפארו את מעשי הממשלה, ילקטו פה ושם על הדרך תרומות, ינפנפו בידיהם לקהל המריע ויעשו המון תמונות סלפי עם מעריצים, שקרוב לוודאי לא יידעו מי הם ומה פועלם. בתום המצעד הם ייהנו ממנעמי העיר הגדולה, מבתי המלון המפוארים שבהם ישוכנו, ממסעדות הפאר שאליהן יוזמנו או יזמינו, יערכו שופינג להם ולבני משפחותיהם וישכחו לכמה ימים את הרפורמה, ההפיכה המשפטית והמשטרית.
הם ישכחו מיוקר המחיה ההורס לרוב תושבי ישראל את החיים, הם יעצמו עין לכמה ימים מהמצב הביטחוני בגבולות ובפנים הארץ, הם לא יצטרכו לענות לאנשי התקשורת השמאלנית העוינת בנושאי ביטחון פנים - חופשה אמיתית עם אנשי ביטחון צמודים, רכב ונהג שתספק להם המדינה, פיצוי הולם לעבודה הקשה שהם משקיעים במסגרת תפקידם למען העם בישראל.
חבר, שהיה פעם אחראי לאירועים כאלו בניו יורק, נדהם כשאמרתי לו שתשעה שרים יגיעו לאירוע, וחוץ מהם יגיעו גם אישים בכירים ומרשימים כמו יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט שמחה רוטמן, מבקר המדינה מתניה אנגלמן והרשימה עוד ארוכה־ארוכה. לכל אלו יצטרכו אנשי הקונסוליה הישראלית ומשרד החוץ לדאוג, לפנק ולארגן סדר יום עמוס. מי שלא היה מעורב באירועים מסוג זה, לא מסוגל להעלות בדעתו איזו אופרציה מסובכת ויקרה נפלה על האחראים לאירוע.
על פי ידיעה של הכתב איתמר אייכנר מ"ידיעות אחרונות", רשימת המכובדים שתצא לאירוע המכונן בניו יורק כוללת את שר הכלכלה ניר ברקת, שר המדע אופיר אקוניס, שרת המודיעין גילה גמליאל, שר העבודה יואב בן צור, שר התפוצות עמיחי שיקלי, שרת ההסברה גלית דיסטל אטבריאן, שר העלייה והקליטה אופיר סופר, השר לענייני מורשת עמיחי אליהו ושר ירושלים ומסורת ישראל מאיר פרוש. ראש הממשלה מר בנימין נתניהו אישר את נסיעתם של השרים. אני מודה ומתוודה שאם הייתי נשאל בחידון טריוויה מה תפקידם של מחצית מהאישים הנכבדים שהזכרתי, לא הייתי יודע לענות.
במקרה צלצל אליי השבוע חבר, אקטיביסט פוליטי, המתגורר בניו יורק. סיפרתי גם לו על המשלחת המכובדת של אישים העומדת להגיע לעיר למצעד, הוא צחק. “אנחנו יודעים ומתכוננים", אמר לי. “אם הם חושבים שיצעקו להם במצעד ‘אל אל ישראל', הם טועים. מה שהם ישמעו זה קריאות ‘דמוקרטיה, דמוקרטיה', וגם ‘בושה' ועוד ססמאות המושמעות במחאה בישראל. נכין להם גם קצת ססמאות באנגלית, בשביל העיתונות המקומית והעולמית, ואולי תהיינה עוד כמה הפתעות שלא יגרמו להם להרגיש טוב". ניסיתי לברר איתו מה הן, והוא ענה לי “תזדיין בסבלנות, יהיה שמייח".
2. בשבת האחרונה שתיתי קפה של בוקר במסעדת "יוליה" בנמל תל אביב. ניגשתי לעמוד ליד כמה דייגים שחטפו שפריצים מהגלים שהתנפצו על חומת הנמל ונעצו עיניים במצוף הקטן שבקצה החוט של החכה, לראות אם יש בו סימנים לכך שדגים נוגסים בפיתיון שעל הקרס. שלושה מתוך ארבעת הדייגים שהיו להם חכות משוכללות ופיתיון מפנק לדגים (תולעים, שרימפס) לא הוציאו קשקש. הדייג הרביעי, שהשתמש במקל דיג מיושן ובפיתיון פשוט של קמח ומים, הוציא דגי בורי בקצב מעורר התפעלות, מה שגרם להתקהלות סביבו ולמחיאות כפיים מהסקרנים.
שלושת הדייגים האחרים הרגישו נבוכים. בכל פעם שהחכה של הדייג הרביעי הפכה קשתית והוא הרים אותה ובקצה חוט הניילון נראה הבורי תפוס בקרס, קלטתי אותם מסננים קללה עסיסית על מזלו הטוב ומזלם הרע. בכל פעם שהדייג שחרר את הבורי מהקרס, הגיח נער עם מוגבלויות שישב עם בני משפחתו במרחק כמה מטרים מהדייג וביקש את הדג. הדייג נתן לו, והנער רץ צוהל ושמח לבני משפחתו והראה להם את הדג המפרפר בידיו ומיד חזר לדייג והשליך את הדג לדלי, שבו פרפרו הבורים האחרים שנדוגו.
אישה זקנה שעמדה בסמוך טפחה על גבו של הדייג ולחשה לו “אתה איש טוב, תראה איך אתה משמח את הנער המוגבל החמוד הזה, כשאתה נותן לו את הדג שהוצאת". הדייג עשה אתנחתה, הצית סיגריה ואמר לזקנה החביבה “זה הבן שלי".
3. מדי פעם יוצא לי להיכנס לשיחה עם קשישים חביבים שפונים אליי ואומרים לי בצער שאני חסר להם ברדיו, ובימים הקשים האלו אין מי שיצעק נגד עליית מחירי החלב ומוצריו, הלחם, ועוד מוצרים שמחיריהם עולים, ומקשים עליהם את החיים שגם ככה לא קלים.
קשיש אחד, רכוב על אופניים ענתיקה מסוג “חרש אופן", עצר את האופניים לצדי, אחז בידי בחוזקה והטיף לי מוסר שבגלל האגו שלי אני משלם מחיר יקר ופוגע במאבק ארוך השנים שלי בעד השכבות החלשות בחברה. ניסיתי להסביר לו למה ומדוע ואיך, אבל הוא לא היה מוכן לקבל את עמדתי. “אם היית ברדיו, הייתי מבקש ממך לשים בשבילי שיר שהוא בול לימים האלו", אמר. “איזה שיר?", שאלתי. הקשיש התחיל לפזם לי בקול צרוד “אין לי כסף, אין לי....". “שיר ששר גידי גוב וכתב אהוד מנור", הוא אמר וחייך מבסוט מעצמו. אז לכבוד הקשיש על אופני החרש אופן, הנה מילות השיר וכל אחד יכול לפזם אותו, כי הוא באמת מתאים לחלק גדול באוכלוסייה בימים אלו:
המצב גרוע, אני כבר עצבני
כשדמי כיס לשבוע עפים עד יום שני
לא מספיק לי אפילו לשלגון
מה שבא לי כבר לא בא בחשבון
החשבון - דיכאון
אין לי כסף, אין לי
אבא כך אומר
הלוואי והיה לי יותר
אין לי כסף, אין לי
אבא כך אומר
את החודש בקושי גומר
המצב גרוע, ואין לי שום פתרון
פתאום אני תקוע, עם שקל אחרון
גם אני כבר מוכן לוויתורים
אך בתנאי שלפני כן ההורים, ההורים
רק אומרים, רק אומרים
אין לי כסף, אין לי
אבא כך אומר
הלוואי והיה לי יותר, הוא אומר
אין לי כסף, אין לי
אבא מתעצבן
והבן, הוא אומר לי, הבן
הייתי רוצה...
הייתי רוצה...
הייתי רוצה, אבל זה לא יוצא
המצב גרוע, אך לא באשמתי
צריך להיות צנוע, וגם מציאותי
חוללו כאן ביחד נס גדול
הוקוס פוקוס אחד לבן כחול
שאוכל כאן לגדול ולגדול
אין לי כסף, אין לי
אבא כך אומר
הלוואי והיה לי יותר, הוא אומר
אין לי כסף, אין לי
אבא מתעצבן
והולך לנגן בפסנתר
הייתי רוצה...
הייתי רוצה...
הייתי רוצה, אבל זה לא יוצא
המצב גרוע, אך לא באשמתי
צריך להיות צנוע, וגם מציאותי
חוללו כאן ביחד נס גדול
הוקוס פוקוס אחד לבן כחול
שאוכל כאן לגדול ולגדול
אין לי כסף, אין לי
אבא כך אומר
הלוואי והיה לי יותר, הוא אומר
אין לי כסף, אין לי
אבא כך אומר
והולך לדבר עם חבר
אין לי כסף, אין לי
אבא כך אומר
ונותן נשיקה לא יותר
נשיקה לא יותר...