אני לא בנוי לעולם של חשבוניות ואיסוף קבלות של הוצאות מוכרות והצהרות הון ומדרגות מס. אז איך הגעתי למצב שבו אני צריך להתעסק בדיוק בכל הדברים האלה?
"אבל אני לא רוצה לגדול", אמרתי לרואה החשבון.
"אין לך ברירה, אתה חייב, למעשה אתה כבר גדול".
"זה לא נכון, זה רק נראה ככה".
"טוב, בין אם זה נראה ככה או לא, מבחינת מס הכנסה אתה מבוגר לכל דבר".
"ואתה לא יכול לדבר עם האנשים ממס הכנסה ולהסביר להם שיש כאן עניין רגיש? שאני מרגיש שאני קורס. בעצם אני לא מרגיש, אני קורס".
יש לי רואה חשבון נפלא. יש לו משרד יפה ומרובה גאדג'טים: יש לו מחשבון בגודל של מסך מחשב וכפתורים ענקיים (פריט חובה אצל רואי חשבון) ויש לו מטוס קטן מברזל שאיכשהו הפרופלור שלו מקדימה כל הזמן מסתובב (זה מוזר כי המטוס הזה קטן מכדי שיהיה אפשר להכניס לו בטרייה שתניע את הפרופלור) ויש לו גם משקולת לניירת בצורת אונקיות זהב (מניח שזו מתנה שהביא לו איזה לקוח לשנה החדשה או משהו). יש לו גם נוף די מרהיב שנח מחוץ לחלון ונותן לך את התחושה שלשרוד את העיר הזו ואת החיים האלו זה עניין שאפשר לעשות בקלילות. זה שקר כמובן.
הוא הגיש לי מבט של מי שמבין ללבי, אבל אני ידעתי שזו רק אשליה, רואי חשבון לא באמת מצליחים להבין אף אחד, הלב שלהם עשוי מחשבוניות וכל פעימה של הלב שלהם זו הוצאה מוכרת.
"פשוט התחרטתי, אני לא רוצה להיות יותר עצמאי", אמרתי לו.
"זה בלתי אפשרי, מאוחר מדי".
״מה זאת אומרת?״, ניסיתי להבין בקול חלוש על סף שבירה. ״אתה חייב להבין, אני לא בנוי לזה, אני לא בנוי לעולם של חשבוניות ואיסוף קבלות של הוצאות מוכרות והצהרות הון ומדרגות מס. אני בקושי מצליח לעלות במדרגות רגילות".
״ליאור, אתה עובד עצמאי ועוסק מורשה ואתה צריך להשלים עם זה, כל שנה אנחנו מנהלים את השיחה הזאת".
זה נכון שכל שנה אנחנו מנהלים את השיחה הזאת. וכל שנה זה רק נהיה יותר קשה. אני חושב שמשהו בי מקולקל, אני פשוט לא מצליח להסתנכרן עם הדרישות האדמיניסטרטיביות של העולם הזה. משהו בי לא מוכן להיכנע לרעיון של חיים שמסוכמים מדי חודשיים במקדמות למע״מ ולמס הכנסה ומתומצתים מדי שנה לדוח שנתי.
״ליאור, אתה חייב לשחרר קצת״, הוא אמר, ״כבר בפעם הראשונה שנפגשנו אמרתי לך שאתה חייב לנסות לשחרר קצת ולהבין שככה הדברים מתנהלים במציאות ושזה לא כזה נוראי כמו שאתה עושה מזה״.
לעולם לא אשכח את הפגישה הראשונה הזאת ואת הבשורה הקשה שהגיעה מיד בתחילתה - שאני צריך להיות עוסק מורשה. כל עולמי התמוטט עליי. היה לי ברור שמכאן ואילך אני הולך לעולם מלא בפרוצדורות ומספרים.
"אין לך ברירה ליאור״, אמר רואה החשבון, "יש לך כמה מקורות הכנסה, ממקומות שונים, ובכל מקור הכנסה אתה בסטטוס שונה, ועכשיו, אל תשכח, אתה גם חלק משותפות רשומה".
"אה נכון, השותפות", אמרתי ונזכרתי בעובדה שלא מזמן פתחתי עם אחיי שותפות רשומה אצל רשם השותפויות. מטרת השותפות היא לאגד בצורה יסודית את כל הכספים שאבי ז״ל מקבל מגופי התמלוגים השונים וכספים בכלל שמגיעים לו מזכויותיו בשירים, סרטים וספרים.
"מה זה 'אה נכון, השותפות', אתה המנכ"ל של השותפות האלו, ברישומים של רשם השותפויות אתה רשום כמנכ״ל".
"כן נכון, אני המנכ"ל, אבל אני לא מרגיש מנכ"ל".
"את הרשויות לא מעניין אם אתה מרגיש מנכ"ל או לא. השותפות הזו היא עוד מקור הכנסה שלך ומקור הכנסה שלא קל להעריך את ההכנסות שלו, שמשתנות כל הזמן ותלויות בהרבה משתנים לא צפויים״.
"כן, בתור מנכ"ל אני יודע את זה, אבל בתור ליאור לא ממש. בתור ליאור אני לא יודע כלום".
אני זוכר גם את הרגע שבו ישבתי מול ניר, עורך הדין שמטפל בצד המשפטי של העיזבון של אבי - וסיימתי לחתום על הטפסים שממנים אותי למנכ"ל השותפות. ״אז מה עכשיו?״, אמרתי לו, ״הראייה שלי על החיים אמורה להשתנות עכשיו כשאני מנכ״ל?״.
״זה תלוי רק בך״.
״אוקיי״, אמרתי, ״אז אפשר להגיד משהו בתור מנכ״ל?״.
״כן״.
״אז בתור מנכ״ל, אני״, התחלתי להגיד והשתתקתי. ״אני״, ניסיתי להמשיך אבל שוב השתתקתי. ״אני... לא משנה, נראה לי שאני אמשיך את הנאום בזמן אחר, אני צריך קצת זמן לעכל את הכל״.
״קח את הזמן שלך״, אמר ניר עורך הדין, ״זה לא פשוט להיות מנכ״ל״.
״בכלל לא״, אמרתי ויצאתי מהמשרד שלו אל עבר החיים עצמם.
״עכשיו בוא תרשום לך את המשימות״, אמר רואה החשבון לקראת סוף הפגישה, ״את הנקודות העיקריות שהעלינו כאן בשיחה״. ״טוב״, אמרתי והוצאתי מהתיק מחברת ועט שקניתי בדיוק לרגעים כאלו. ״יפה, מחברת ועט חדשים?״.
״כן״, השבתי.
״ביקשת חשבונית מס כשקנית אותם, נכון?״.
״כן, בטח״.
״ילד טוב״.