זה התרחיש שפתח השבוע את תרגיל "אגרוף המחץ" של המטה הכללי, שיימשך גם בשבוע הבא. כצפוי, לאחר מטס התקיפה הראשון – התגובה מצפון לא איחרה לבוא. חיזבאללה החל להמטיר אלפי טילים על העורף הישראלי, וכוחות רדואן שלו ניסו להשתלט על יישובים בקו העימות.
לאורך הגבול התפתחה לחימה בעצימות גבוהה, ואיראן שיגרה מטחי טילים ומל"טים לעבר מטרות בישראל. בסוף השבוע הזה חמאס עוד לא החליט על הצטרפות ללחימה, אבל צפוי שגם הוא ייכנס למערכה בשבוע הבא.
חשוב להדגיש: התרגיל הזה לא בא בתגובה להתפתחויות באזור בחודשים האחרונים. הוא תרגיל שנתי שמקיים המטה הכללי של צה"ל, שתוכנן מראש חודשים ארוכים, ושמטרתו היא לבחון את היכולות של צה"ל בהתמודדות עם מספר זירות לחימה קרובות ורחוקות. רובו של התרגיל סימולטיבי: הוא בוחן את קבלת ההחלטות במפקדות של צה"ל ובדרג המדיני אל מול תרחיש רב־זירתי.
50 שנה חלפו מאז נלחמה ישראל בתרחיש רב־זירתי, והתרחיש העתידני שלו נראה מורכב לא פחות, אם לא יותר, מהמלחמה ההיא, של חורף 1973. שוב: לא משום שמלחמה כזאת בפתח, אלא משום שגברו הסיכויים להתממשות תרחיש שכזה.
הוא נוגע בדילמות מורכבות שעשויות להיות ריאליות: האם ישראל יכולה להשפיע על עצימות הלחימה בגזרות השונות, או שהאויב יכתיב מה היא הזירה שדורשת ריכוז מאמץ בכל רגע? איך מנהלים כלכלת חימושים במערכה רחבה שכזאת, בעיקר בתחום ההגנה האקטיבית? האם מיירטים מהרגע הראשון כל טיל חודר ומסתכנים בחיסול מלאי המיירטים, או שמאפשרים לחלק מהטילים לפגוע כדי לשמור חימושים להמשך הלחימה? האם ניתן להוציא מדי יום מטסי תקיפה של עשרות מטוסים לאיראן, ועדיין לספק את הסיוע האווירי הנדרש לכוחות הקרקע שנלחמים בצפון?
בחלוף שלושה ימי לחימה הציג צה"ל את תוכנית המתקפה שלו ללבנון, שכוללת תמרון רחב שצפוי להימשך ימים ארוכים. רה"מ ושר הביטחון שלחו את צה"ל לתקן את התוכנית ולהכין חלופה מוגבלת, שתקצר את ימי הלחימה. ההישגים שיכול להביא תמרון עמוק וממושך ללבנון יישחקו למול המחירים שלו: כל יום של תמרון יביא לנפגעים רבים בחזית ויאריך את האש שתנחת על העורף.
חשיבה צבאית־כלכלית
ייתכן שסיכומי התרגיל הזה יביאו לשינויים בתוכניות המבצעיות של צה"ל, אבל נדמה שהלקחים המשמעותיים ביותר לחשיבה הצבאית מגיעים ממעבדת הקרב המעשית שמתחוללת הרחק מכאן, באוקראינה. הטרגדיה האיומה באוקראינה, שכבר גבתה את חייהם של מאות אלפים והפכה מיליונים לפליטים, מנתצת הרבה מהמוסכמות ששלטו בחשיבה הצבאית מאז המהפכה הקודמת במחשבה הצבאית, שהתרחשה בשנות ה־80 וה־90 של המאה הקודמת.
אף שהרוסים היו מראשוני ההוגים של המהפכה בעניינים צבאיים (RMA), הם הגיעו למערכה באוקראינה עם צבא סדור וריכוזי בנוסח המאה ה־20. מולם התייצבו האוקראינים עם צבא של המאה ה־21, שנלחם לחימה מבוזרת. האוקראינים אומנם נתמכים במיטב הסיוע הצבאי של הטכנולוגיה המערבית, אבל השימוש הנבון שלהם בכלים זמינים וזולים מסמן את העתיד של הטכנולוגיה והחשיבה הצבאית, המבוססת התנהלות כלכלית נכונה.
השבוע שיגרו האוקראינים מתקפה של 32 רחפנים לעבר השכונות המבוססות של הבירה הרוסית מוסקבה. האוקראינים השתמשו ברחפנים פשוטים וזולים מתוצרת סין, שיודעים לשאת 12 ק"ג חומר נפץ למרחק של 500 ק"מ, ושמחירם בעלי אקספרס הוא 42 אלף דולר. לא ברור כמה מהם פגעו וכמה יורטו, אבל בעלות כוללת של כ־2 מיליון דולר הוכיחו האוקראינים את יכולתם לתקוף במוסקבה, אחד המקומות עם ההגנה האווירית הצפופה בעולם.
בקרב הארוך בבאחמוט, שעוד יילמד בבתי הספר הצבאיים, השתמשו האוקראינים ברחפנים סיניים זולים יותר כדי לדייק את הארטילריה שלהם. נקודת הציון המדויקת שסיפקו הרחפנים אפשרה לאוקראינים להשמיד מטרה רק עם חמישה פגזי ארטילריה פשוטים, שמחירם כ־1,000 דולר כל אחד, בהשוואה ל־100 אלף דולר עלות של פגז ארטילריה מדויק.
לפרק את המסורת
הקרב הארוך והקשה הסתיים, לעת עתה, בניצחון הרוסים, שהצליחו להשתלט על העיר שפעם אכלסה כ־70 אלף בני אדם, והיום נותרו בה כ־40 מבנים. אבל יחסי השחיקה בקרב הזה היו איומים והזכירו את מספרי האבידות של מלחמת העולם השנייה. קשה לברור בין מספרי האבידות הסותרים שמתפרסמים, אבל ההערכה היא שהרוסים איבדו למעלה מ־40 אלף לוחמים והאוקראינים יותר מ־10,000 בקרב על העיר חסרת החשיבות האסטרטגית.
למול הרחפנים של האוקראינים, הפעילו הרוסים את מל"ט השאהד־136 האיראני, עם טווח של 2,500 ק"מ ויכולת פגיעה מדויקת עם ראש קרבי של 50 ק"ג. זה כנראה הנשק המדויק היעיל ביותר שיוצר אי־פעם, במונחי עלות־תועלת. עלות השאהד היא כ־60 אלף דולר, בהשוואה למיליון דולר עלות של מיירט שרביט קסמים, אשר נבנה נגדו.
היכולת היום לשלוח נחילי רחפנים ומל"טים, שעלותם נמוכה משמעותית מכל נשק מערבי מדויק, ובוודאי מכל מערכת הגנה אווירית, מסמנת לעולם את פניה של המלחמה העתידית. היכולת לבנות צבא מבוזר ויעיל על בסיס טכנולוגיות אזרחיות זמינות וזולות, היא משהו שקרוב לוודאי יילמד היטב בצבא הסיני, האיראני והסורי וגם בחיזבאללה.
צה"ל נבנה בשנים האחרונות תוך כדי הישענות על היתרון האבסולוטי שלו: שילוב מודיעין ואש, שספק אם עוד צבא בעולם הביא אותו ליעילות שכזאת. אבל צבא היבשה שלו עדיין בנוי במסגרות המסורתיות של צבאות המאה ה־20. בתקווה שלא, אבל אם נידרש לתמרן שוב לתוך לבנון, כדאי שהצבא שלנו ייראה יותר כמו הצבא האוקראיני ופחות כמו הרוסים.
הכותב הוא הפרשן הצבאי של חדשות 13
[email protected]