זה הזכיר לי את הלילה שבו זכתה נטע ברזילי באירוויזיון. אני זוכרת שכמה ימים לפני זכייתה, כתבתי לה הודעה בפייסבוק, משהו מחזק שאני בטוחה שלא ריגש אותה בשיט (לא כי היא חסרת רגישות, כי לבטח שלחו לה אלפי הודעות). ובכל זאת, ולהפתעתי, כמה דקות אחרי, ענתה לי: "מרסל! הסיפורים שלך, וואו!", או משהו כזה. מתברר שהכירה אותי.

הנחתי קצת את ההתרגשות בצד ויצאתי לסופר, החלטתי שהערב אני צופה באירוויזיון, אבל לא סתם ככה, בעליבות וברפרוף בין תחנות, אלא בכולו, מההתחלה ועד הסוף. ההימורים לגביה היו חזקים, מבנה הגוף שלה הזכיר את שלי והביטחון של שתינו במה שאנחנו עושות - זהה.

קניתי תותים, גבינות קשות, יין וכמה חטיפים מלוחים. הודעתי לזה שהיה פעם בעלי שהערב צופים באירוויזיון. בהתחלה התפלא, לא הבין מי צופה בשטות הזאת, אבל בדרכי הצחקתי אותו עד שדי שמח ושאל אם ללכת להביא משהו. "יש הכל", הודעתי.

בתשע בערב השולחן היה ערוך כבר, אפילו הדלקתי איזה נר ריחני בשביל האווירה. הייתה תחושת ניצחון באוויר. לפעמים היא מגיעה, תחושה קולקטיבית של מדינה שלמה, אחדות לאומית כזו שלא נאמרת, ואין גם מה להרבות במילים לגביה - היא מורגשת לגמרי. כך היה גם הפעם. סיימנו את כוס היין הראשונה, אכלנו את התותים, קצת השתכרתי, הוצאתי מהמגירה את הדגל של יום העצמאות ופרשתי אותו מתחת לטלוויזיה, הוא לא צחק.

דפדפתי בסטוריז של אנשים אחרים ברשתות החברתיות. הרבה נפגשו כקבוצות לצפות יחד. חשבתי לעצמי את מי יכולתי להזמין, לא עלה בראשי. בימים ההם ניתקתי קשר עם רוב חבריי (אל דאגה, מאז חידשתי את הקשר והיום החיים שונים בתכלית. חלקם סלחו לי, ועם חלקם העדפתי לשמר את הנתק אחרי גיחה קצרה).

אני זוכרת שזה מה שהייתי עושה אז, ניזונה המון משמחות של אחרים, היום ברור לי שזה האינסטגרם והוא שקרי ומבוים, ובכל זאת, אין סיכוי שקבוצת אנשים שנפגשת יחד לצפות במשהו לאומי, לא צוחקת בטירוף, משוחחת וחיה את הרגע, מה שכל כך רציתי.

את כוס היין השנייה כבר שתיתי לבד, הוא נרדם והלך לחדר. לא עסקתי ברחמים עצמיים, המשכתי לצפות בטלוויזיה, מחזיקה לה אצבעות, כמהה לשמוע את צמד המילים "דוז פואה". כשהיא עלתה על הבמה, כבר הייתי די מבוסמת, רוקדת על הספה, שרה יחד איתה ומעריצה של ממש.
נתקדם קצת, ברגע שבו הכריזו על ניצחונה צעקתי בטירוף, הרמתי ידיים, ולא הייתי לבד: גם בדירה הסמוכה לדירתנו צעקו.

זכינו באירוויזיון - אחרי שנים! הבאנו את הגביע הביתה. הוא לא התעורר, רצתי אל חדר השינה, רציתי לבשר לו, הוא ישן. נשקתי על מצחו וסגרתי את הדלת אחריי, שבתי לסלון והצטלמתי עם הדגל ועם כוס היין, והעליתי לאינסטגרם. אני מניחה שאיפשהו מישהו צפה בתמונה הזאת והניח לעצמו כמה כיף זה להיות מרסל מוסרי, איך היא חיה את הרגע ובטח היא ובן זוגה חוגגים כהוגן את הניצחון. שקר החן והבל הרשת.

בשבוע שעבר קרה לי אותו הדבר. אחרי שבת שרבית נורא, שבה ביליתי עם גפן בעיקר בין קירות הבית - יצרנו, צבענו, בישלנו, עשינו בריכה ושיחקנו עם מנש הכלב שלנו, הותשתי. חיפשתי ידיד או חברה לצאת איתם, אפילו סתם לדרינק קצר, שריינתי בייביסיטר והעברתי פן בשיער. לא מצאתי אף אחד, כולם ענו לי את אותה התשובה: "יש משחק היום". לא הבנתי על איזה משחק הם מדברים, וכשהבנתי, לא הצלחתי לקלוט מה הקשר בין חברותיי לבין כדורגל.

אז חקרתי קצת ונגלה למולי עוד אירוע לאומי, נבחרת הנוער של ישראל מעולם לא הגיעה רחוק כל כך, ועל אף הסיכויים הגבוהים שברזיל, היריבה, תנצח, אנחנו חייבים לתמוך ולשלוח אנרגיות טובות, אולי עוד יתמזל מזלנו ונעפיל לחצי הגמר.

והנה, שוב, על אוטומט, הרדמתי את גפן, פתחתי את המקרר, חתכתי לי פלטת ירקות מלאה בכל טוב, כמה גבינות והפעם ישבתי עם קולה זירו. אחרי שבת כזו, יין היה מרדים אותי עוד לפני שריקת הפתיחה. מה אומר לכם? אני לא חסידת כדורגל גדולה, הכדורגל היחיד שבו הייתי צופה היה עם אבי באמצע שנות ה־90, והדבר היחיד שעניין אותי היה באיזה צבע סרט לשיער יבחר בנאדו הפעם. אבא שלי אוהד מכבי חיפה, ועד היום כששואלים אותי אם צפיתי במשחק של חיפה, אני מחרטטת משהו כמו, "כן, אבל יניב קטן לא נתן עבודה היום".

זה היה פנומנלי. המדינה התעוררה מוכת הלם, צער ואובדן על שלושת החיילים שנרצחו בגבול מצרים, למי היה כוח לשמחות ולמשתה גדול? אבל תמיד אנחנו קמים משואה גדולה, מאסון - לתקומה. פצועה, קשה, אבל כזו שמנסה לזכור את הטוב. הכל היה מדויק, השחקנים שלנו היו נחושים, מהירים, מאוחדים, יהודים לצד מוסלמים, כאלו מכפרים קטנים ואלו שרק עכשיו עולים בפעם הראשונה על הדשא, נערים של ממש.

היו גם כמה נפילות מוגזמות. פעם אחת הנפילה הייתה כל כך מוגזמת, שרציתי לכתוב לשחקן שהוא מכלה את זמנו בכדורגל וחבל, כי בהבימה בדיוק התפנה תפקיד. למעלה מכך, אפילו צחקתי על כמה שאנחנו ישראלים, כשהקריין עודד את זה ואמר, "יופי יופי, תישאר על הרצפה, תמשוך זמן". טוב שהוא לא עודד אותו להוציא קצף מהפה ולפרכס. אבל חייכתי, אנחנו ישראלים, זה הקסם המפוקפק והחינני שלנו. חטפנו להם המון כדורים, אומנם פספסנו כמה פנדלים אבל ההבקעות היו לא פחות ממדהימות! אין בית שבו לא שמעתי צעקות, השכונה שבה אני גרה - שבדרך כלל היא שקטה נורא עד העורב שבא בבוקר ומעיר את כולנו - געשה! הקירות דיברו.

כשהגיעה השריקה האחרונה שוב מצאתי את עצמי צועקת "יש!" ושוב הייתי לבד, אבל הפעם לבד שלם יותר, עם תינוקת חמודה שישנה בחדר, קריירה נעימה ובית צבעוני פי כמה. השכן מהדלת שמולי כנראה שמע את זה ודפק לי על הדלת, להזמין אותי לספינג'. "אמא שלי אמרה שאם אנחנו מנצחים היא מכינה" (הוא בן 40 כן? ולא ויתר לה, הביא אותה במיוחד ב־11 בלילה).

יום אחרי השמחה הגדולה, יצאו שלוש לוויות של שלושה לוחמי צה"ל שנפלו בגבול מצרים.
סמל ליה בן נון, סמל ראשון אוהד דהן, וסמל ראשון אורי יצחק אילוז.
בבוקר יום ראשון התפרסמה תמונתו של דור תורג'מן, החלוץ הצעיר שכבש את השער הכל כך יפה מול ברזיל, והוא מציג את זרועו למצלמות ועליה צמיד עם הכיתוב "לזכר נרצחי הפיגוע". גם שם, במקום הכי גבוה בקריירה הצעירה שלו, זכר את הבית ואת הכאב הגדול. מי קבע שיבקיע? ועוד מול נבחרת כמו ברזיל? ואם יבקיע, מי קבע שיזכור להציג את זה, ומאיפה המחשבה בכלל? הרי יכול היה למסור ד"ש לכל אדם בחייו, זו הבמה שאליה שאף מאז נגע בכדור בפעם הראשונה.
המחווה הזאת ריגשה אותי ואני מניחה שלא רק אותי, אלא מדינה שלמה.
תגידו מלחמת אחים, תגידו הסתה, תגידו שנאה, תגידו תהום בין כולנו, אבל בשעת צער או בשעת שמחה כולנו אחד.
וביד חזקה ובזרוע נטויה.
יהי זכרם ברוך.