גדלתי בבית שבו הנשים היו סופר־הישגיות. מה שנקרא היום “נשים חזקות": אמא עיתונאית וסופרת, שלא התביישה להיאבק בשיניים ולחלום ולהצליח בגדול, אף שהתנהלה בעולם גברי ואגרסיבי. אחות עורכת דין ואחות שנייה ארכיטקטית. שלושתן תותחיות. מצליחות מאוד, משכילות, רחבות אופקים וכריזמטיות. טובות לא פחות ולעתים הרבה יותר, אם יורשה לי לומר, מהגברים בסביבה.
אומנם אנחנו לא משווים בין בני משפחה ותמיד מפרגנים, כמובן, אבל ביני לבין עצמי הרשימה הזאת ממקמת אותי בתחתית, אי שם לצד הכלבה שלנו, קושקוש, שהייתה חביבה עלינו במיוחד.
באקלים הזה לא היו ולא יהיו אצלי שאלות על אי־שוויון, על פערים בין גברים לנשים ועל מסוגלות וחוסר מסוגלות. כולם זהים וזהות לגמרי. בדיוק כמו שצריך. רק כאשר בגרתי, הבנתי כמה חזקות בנות משפחתי ואילו קשיים הערימו עליהן קטני אמונה ומתנשאים בדרך למעלה, בשל נשיותן.
בחלוף השנים נחשפתי לדעות אחרות שהיו - אין דרך נעימה לומר זאת - חשוכות. פתאום פגשתי גברים צרי מוח שחשבו דברים שנראו לי אז ועדיין נראים לי כיום מוזרים ולעתים עלובים לגמרי. מעולם לא תפסתי ולא אתפוס נשים כאובייקט מסוכן, נחות, מוקטן ודמוני. כך חונכתי. אבל יש כאלה שכן.
כאשר שמעתי לראשונה מנטרות שוביניסטיות, מחפיצות ושאר מרעין בישין, נדהמתי ולבי נשבר. זה היה בשבילי שידוד מערכות נורא - לגלות שיש כיעור כזה ושהוא אפילו די נפוץ. למרבה הצער, החרא הזה עלה מדרגה בשנים האחרונות. הייתה תקופה שהשיח החזירי הפך ללא לגיטימי, והנה, לא ייאמן כי יסופר, שבנו לעידן שדנים בו ברצינות במעמדן של נשים.
הרשתות החברתיות, שבהן הפרובוקטור הופך למלך, הפכו את העיסוק הבזוי בנושא ללגיטימי, וכעת יש דור של גברים ונשים שבעל כורחם נחשפים לרעיונות שלפיהם נשים מוצגות כשוות פחות. כשמבינים שיש מי שמקבל את ההנחה האיומה הזאת כאמת צרופה, זה נהיה עוד יותר מתסכל.
השוביניסטים החדשים אינם ארצ'י בנקר הישן, להפך, הם מגדירים הכל בתחכום ובשיח מעוות, שמעלה על “נס" את השוני והיסודות ה"טבעיים", וטוענים שבדרכם הם מכבדים ומעצימים נשים ושכל מעשיהם נועדו בעצם עבורן. ככה זה בטרלול הנוכחי, אפשר לעוות ולעקם את הכל. אפילו את ההיגיון הבסיסי ואת האנושיות המינימלית.
אפשר לומר ששחור זה לבן, ויהיה מי שיקשיב ויאמר אמן. זה מונע מאלף ואחת סיבות, וממומש בהדרה שמקצינה ומגיעה עד לשלילת מקומן של נשים בפוליטיקה. בהתאם, מפלגות שנשים לא זכאיות להיות שותפות בהן תופסות תאוצה מבהילה.
השבוע עלו הערות כעורות במיוחד סביב הנושא בעקבות מותה של ליה בן נון ז"ל, חיילת גיבורה שנפלה בגבול מצרים. לאחר שדווח על הטרגדיה, נחשפתי לפרסומים שהעלתה בעבר ברשתות. מדובר בצעירה מרשימה בצורה יוצאת דופן, שהתגברה על קשיים ותסכולים ושירתה בכבוד ובגאון ביחידה מסוכנת. חייה והתנהלותה מעוררים הערצה. אצילית. דוגמה אישית שהסתיימה באופן טרגי ושובר לב.
אני מעריץ צעירים שהולכים לקרבי. בתקופה שבה מיתוג אישי, כסף ושופוני הוא הכל, מדהים ומרגש למצוא נשים וגברים שמוכנים לתת הכל למען המטרה המשותפת - המדינה ואורח החיים שלנו. בלעדיהם אין כלום, נקודה. אין צבא ואין חלום ציוני.
הניצול של מותה לטובת קידום החושך השוביניסטי הוא מחריד ומבזה את כולנו. תחתית איומה. כואב הלב שהגענו לשם. הוסיפו חטא על פשע: הפרטים שמתבררים על אודות האירוע הקשה סותרים לחלוטין את הרמיזות הגועליות שריחפו סביב.
יש לי שתי בנות, והן הכל עבורי. אני תוהה מה ממתין להן ביום שתתבגרנה? בחלומי אני רואה אותן גדלות באותה האווירה שהייתה בביתנו בשנות ילדותי, שהשורה התחתונה שלה היא שהשוויון הוא בילד אין. בלתי ניתן לערעור. לפי המוטו של משפחת אתגר, בנות ונשים יכולות לעשות הכל. כמו גברים. לא פחות ואולי אף יותר. מי שחושב אחרת - הבעיה אצלו ועל זה, גבירותיי ורבותיי, אני מוכן להילחם וכך גם הן.