את החומית המנומרת, סוג של פרפר, לא קל למצוא בישראל. או כך לפחות אומרים לי חובבי פרפרים. בבריטניה הוא נפוץ הרבה יותר, ושם גם מילא את תפקידו ההיסטורי: תצפיות בפרפר מהסוג הזה אשררו השערה חשובה בתורת המשחקים. הסיפור בקצרה: זכר החומית אוהב לעמוד בשמש. מכיוון שהוא חי בשולי יערות, כתמי השמש מפוזרים וגם זזים, ככל שמקום השמש בשמיים משתנה. הזכרים מוצאים כתם, נעמדים בו וזזים איתו ככל שהוא זז. הם מחכים לנקבות.
כתמי השמש הם משאב שיש עליו תחרות בין הפרפרים. מה קורה כשפרפר תופס כתם, ואז בא חברו, ורוצה את הכתם שלו? החוקר ניק דיוויס הבחין שמה שקורה הוא סוג של הצגה. פרפר פולש נכנס לכתם של חברו, החבר מגיב בזעם, מחול פרפרים סוער נראה כמו קרב, אבל הסוף תמיד אותו סוף. הפולש מסתלק, בעל הכתם המקורי מנצח. למה זה קורה? תורת המשחקים מספקת תשובה. וליתר דיוק, המתמטיקה של משחק המכונה "נץ־יונה". דיוויס הניח שפרפרי החומית המנומרת התפתחו כך שבכל מקרה של תחרות על כתם הם משחקים "נץ־יונה". הדייר המקורי של הכתם משחק את הנץ, והפרפר הפולש משחק את היונה.
נץ ויונה הם דימויים נוחים כדי לומר "תוקפן" ו"ותרן". במשחק שיש בו תחרות על משהו - כמו כתם שמש, או רפורמה משפטית - שיש בו שני שחקנים ושאפשר לשחק בו או תוקפן או ותרן, נוצר שיווי משקל רק במקרה שבו שחקן אחד מחליט לשחק נץ והשני מחליט לשחק יונה. בכל מצב אחר, לשחקנים יש בחירה טובה יותר, ולכן אין שיווי משקל (למתעניינים, גגלו שיווי משקל נאש). ובתרגום למדיניות בת ימינו: כל עוד מישהו חושב שמעבר לעמדה תוקפנית יאלץ את יריבו לעבור לעמדה ותרנית, הקרב נמשך. שני נצים, שיתישו זה את זה, בקרב שכולו הפסד; סכנת השמדה תמורת הזכות לעמוד בכתם שמש.
השבוע ריחפו הפרפרים במחול הקרב שלהם בנפנופי כנפיים הולכים וגוברים. ככל שקרבה שעת ההצבעה על איוש הוועדה למינוי שופטים, לבשו החומיות המנומרות שלנו ארשת פנים קטלנית. האחד מאיים במרי, השני בתלייה, האחד מאיים בהבערה, השני במאסר. מחול הפרפרים של אמסלם וברק, ואטורי ורוטמן, ליברמן וגוטליב. כל אחת וסגנונה המיוחד, כל אחד ולשונו העוקצנית.
צ'רלס דרווין – שעשה מהפכה אחרת, חשובה יותר מזו שאנו דנים בה כעת – תיאר פעם את הפרפרים במעוף הקרב שלהם. "בכל פעם שחומית מנומרת נוספת חלפה באזור, התרחש מעוף לולייני. שני הפרפרים רפרפו בכנפיהם כשהם קרובים זה לזה, תלויים באוויר, כאילו מתנגשים זה בזה, ואז המריאו בלוליינות לעבר פסגת היער". איפה הפרפרים שלו, ואיפה הפרפרים שלנו.
יש קושי להעביר את מחול הפרפרים מזירת היער לזירת הכנסת. יש קושי משום שמחול הפרפרים מתייחס למציאות שבה ברור מי ראשון ומי אחרון. זו, למעשה, תגליתו של דיוויס: מחול הקרב הוא העמדת פנים שבסופה מנצח ידוע מראש. מיהו המנצח? מי שהיה שם קודם. מי שתפס את כתם השמש ראשון. גם אם הוא הפרפר החלש יותר, גם אם בנסיבות של שוויון היה מפסיד לחברו הפרפר הפולש. בעולם החומיות המנומרות השתרר כלל ברור. לכל ידוע שהמגן על טריטוריה שכבש יילחם עליה עד חורמה, ולפולש מוטב לחפש כתם פנוי, אחרת יסתכן בקרב מר, שנושא איתו מחיר גבוה מאוד.
במחול פרפרי הכנסת קשה להכריע, משום שלא ברור מי הגיע ראשון. כתם שמש מתחיל כשהשמש זורחת, כל יום מחדש, כל יום יש מי שמוצא אותו ראשון. הרפורמה המשפטית לא התחילה אתמול, לא שלשום, לא לפני חודשיים. היא התחילה – ובכן – גם על זה אפשר לדבר. יש שיאמרו, עם הממשלה החדשה; יש שיאמרו, עם המהפכה המשפטית המוקדמת של בית המשפט העליון בראשותו של אהרן ברק.
ובכל מקרה, גם אם נכריע בסוגיה הזאת, לא ברור מה משמעות "ראשון" בהקשר שלנו. האם ראשון משמעו "אנחנו הצגנו את הרפורמה לפני שהתחלתם להפגין" ולכן הרפורמטורים הם הפרפר המגן על כתם שמש שזיהה ראשון? או אולי משמעו של ראשון הוא "המערכת המשפטית במצבה הקיים הייתה כאן לפני שהצגתם רפורמה", ולכן המוחים נגד רפורמה הם המגינים, והרפורמטורים הם פרפרים פולשים, המנסים לכבוש כתם שמש שכבר נתפס על ידי פרפר אחר.
אם אין הסכמה בשאלה מי היה קודם, אין הסכמה מי אמור לשחק את הנץ ומי את היונה. אם אין הסכמה בשאלה מי היה קודם, כל שחקן עושה את חישוביו - האם להיכנס לקרב, ולהסתכן בכך שגם הצד השני יסתכן בקרב? האם לוותר, כדי לא להגיע לסיטואציה של קרב, ויהיה מה שיהיה במערכת המשפטית? כאמור, תורת המשחקים מציעה נוסחה ברורה לשיווי משקל: אחד מסתער, השני מוותר. בשלב זה, עוד אין אצלנו שיווי משקל. משמע – יש שני נצים, והיונה עודה בגדר הבטחה לא ממומשת.
הנורמליות והגליל
על דבר אחד אין ויכוח: רק דבר אחד. שיעור התושבים היהודים בגליל ירד מאוד. ירד מכרבע מכלל התושבים לפחות מ־15% מכלל התושבים. כלומר, בגליל יש היום שיעור קטן מאוד של יהודים. זה מוסכם. מכאן והלאה, הכל ויכוח. על מה מתווכחים? על למה היהודים עזבו ועוזבים? על האם היהודים מופלים לרעה, או שמא הערבים? על האם מוסדות המדינה מחבלים ביעד האסטרטגי של "ייהוד הגליל"? על האם צריך להיות יעד אסטרטגי כזה? על האם יעד כזה הוא יעד ציוני או גזעני? על האם הוא יעד ריאלי? נסו להיכנס לעומקן של השאלות הללו, ותצאו עם כאב ראש. י
ש מדיניות של מנהל מקרקעי ישראל, ששר השיכון מגן עליה, וששרים אחרים תוקפים אותה. יש מדיניות שמאפשרת בנייה ביישובים ערביים ומדיניות לא זהה לפיתוח ביישובים יהודיים. יש עניינים של ועדות קבלה, וההגבלות המוטלות עליהן, שלמעשה גורמות ליישובים יהודיים להישאר קטנים (כדי לא להסתכן בכניסת מתיישבים לא רצויים, חלקם, אולי ערבים, אבל לא רק ערבים). יש דברים שנוגעים לאיכות הסביבה, לעתידה של ישראל כמדינה צפופה. לשאלה אם בכלל צריך לפתח יישובים כפריים, או שמא להתעקש על בנייה לגובה והתיישבות עירונית.
על מה מתווכחים? בין השאר על השאלה האם ועד כמה ישראל היא כבר מדינה נורמלית ונינוחה, שיכולה לאפשר לחבלי ארץ להתנהל על פי כללים של היצע וביקוש, ויכולה לאפשר מצב שבו בחבל ארץ אחד יהיה סוג אחד של אוכלוסייה ובחבל ארץ אחר סוג אחר של אוכלוסייה. או שמא ישראל עודה מדינה שמתנהל בה קרב עיקש, גם אם בדרך כלל לא אלים, על השאלה מי אדוני הארץ, יהודים או ערבים. במקרה כזה, למדינת הלאום של העם היהודי יש הכרח למנוע דומיננטיות ערבית בחבל ארץ חשוב, שמא יום אחד יתברר שתושביו מבקשים להתנתק ממנה, לארגן לעצמם אוטונומיה.
גורמים ישראליים מזהירים ממצב שבו הגליל ייעשה ל"חבל דונבאס" ישראלי. זה האזור באוקראינה שיושב בצפיפות על ידי רוסים, ועל כן נעשה לסלע מחלוקת בין שתי המדינות. הם מזכירים כי בתוכנית החלוקה המקורית, לב הגליל, מנצרת וצפונה עד לגבול לבנון, לא היה חלק מישראל היהודית. מגמות דמוגרפיות עלולות לחזק תביעה ערבית לחלוקת הארץ, לא במסגרת "שתי מדינות" - ישראל ופלסטין של אחרי 1967 - אלא במסגרת "שתי מדינות" על בסיס תוכנית 1947.
הוסיפו לכל זה קלחת מבעבעת של פוליטיקה, של אינטרסים מגזריים, של בעלות על קרקעות, של חקלאים ויזמי נדל"ן, של קרבות אידיאולוגיים. קבלו מדיניות שבינה ובין קוהרנטיות אין דבר וחצי דבר. מדינת ישראל לא אומרת מה היא רוצה, ואם היא אומרת, אז אינה פועלת, ואם היא פועלת, אז לא תמיד בצורה עקבית, או לאורך זמן. וצריך להודות: חלק מזה נובע מהעובדה שישראל אמורה להתנהג כמדינת חוק נורמלית, גם כאשר היא מתמודדת עם אתגר לאומי שעוד לא לגמרי נורמל.
מצד אחד, היא צריכה לנהוג שוויון אזרחי. מצד שני, התנהלות שוויונית מובילה לתוצאה שמסבכת אותה אסטרטגית. המתח בין מי שאומרים ייקוב הדין השווה את ההר, לבין מי שאומרים לעזאזל הדין כי יש לנו אחריות על הישרדות של מדינה, אינו מתח חדש. גם הניסיון של כל צד להציג את עמדתו של הצד השני באור שלילי אינו חדש. מגיני השוויון יציגו את מקדמי הייהוד כגזענים חשוכים, בלי להתייחס ברצינות לאתגר המשמעותי שהמצב הדמוגרפי בגליל מציב לישראל. מקדמי הייהוד יציגו את מגיני השוויון כאנטי־ציונים מנותקים, בלי להתייחס ברצינות לתביעה המוצדקת שישראל תקיים שוויון אזרחי כמובטח במגילת העצמאות.
ממשלת ישראל החליטה לנסח מדיניות חדשה שתעמיק את "סבסוד עלויות קרקע ביישובים באזורי עדיפות לאומית, שיוגדרו במצוקה דמוגרפית ו/או ביטחונית". מה תהיה המדיניות הזאת עוד צריך להמתין ולראות. כיצד תיושם צריך להמתין ולראות. האם תעמוד במבחנים משפטיים, צריך להמתין ולראות. לממשלות בישראל יש נטייה לקבל החלטות לא חוקיות, ואז להאשים את בתי המשפט בטרפוד המדיניות שלהן.
לבתי המשפט בישראל יש נטייה להתערב בהחלטות אסטרטגיות של ממשלות, לפעמים מתוך הקפדה דקדקנית על עקרונות חוקיים שאינם מתאימים לצרכים של ישראל. הקשיים שבהם נתקלת ישראל בבואה ליישם מדיניות בגליל יהיו קשיים מהסוג שבעטיו פרצה מחלוקת "הרפורמה המשפטית". קשיים שנוגעים לרצון של ממשלה לפעול בלי מחסומים של חוק – וקשיים שנוגעים לנטייה של בית המשפט לבלום מדיניות נדרשת.
ומה יהא על הגליל? מחקר מקיף של מרכז טאוב זיהה כי "בנוף הגליל, בחיפה ובעכו מגמות ההגירה מנוגדות – יהודים עוזבים אותן וערבים מהגרים אליהן. מגמות אלו תורמות לעלייה בשיעור האוכלוסייה הערבית בערים האלה". הנה, זה מה שקורה בגליל. אגב, במרכז המגמה שונה. "בלוד התהליך הפוך – ערבים עוזבים ויהודים מצטרפים".
אז הנה עוד כמה עובדות שאולי אפשר להסכים עליהן: 1. גם ערבים צריכים לגור היכנשהו. 2. ערבים ויהודים לא תמיד מסתדרים ביניהם. 3. ממקומות שבהם יש דומיננטיות ברורה של אוכלוסייה אחת, אוכלוסייה אחרת נוטה לצאת. במילים אחרות: אם ישראל רוצה שיהיו יהודים בגליל, ובשיעור משמעותי, היא מוכרחה לחזק את היכולת שלהם להתגורר יחדיו, במספרים שיספקו להם תחושת ביטחון ושליטה במתחמים שבהם הם מתגוררים.
4. המדיניות הנוכחית לא מתכתבת עם עובדה מס' 3. כלומר, היא צריכה להשתנות. או להשתנות במובן של ויתור על ייהוד הגליל, והשלמה עם מציאות דמוגרפית מאתגרת. או להשתנות במובן של הפניית משאבים והתוויית תוכניות לגליל. זה כמובן לא אומר שצריך לתת לאנשי ההתיישבות הכפרית את כל מה שהם מבקשים. אבל זה כן אומר שצריך לעשות משהו שיאפשר ליהודים לרצות להמשיך לחיות בגליל, ויגרום ליהודים אחרים לרצות לעבור לגליל.
מקצועי והמקצוענים
הקטע הבא מתייחס לשני נושאים, שהקשר ביניהם לא הכרחי. ראשון: מה חושבים ישראלים על הרעיון של מעבר לצבא מקצועי; השני: כיצד הצגה של רעיון משנה את התשובות בסקר. הנושא הראשון נוגע לתוכן, למהות. הנושא השני נוגע למתודולוגיה, לטכניקה. נושא נוגע בנושא. מי שצפה השבוע בסקר כאן חדשות עשוי להניח שרוב תומכי הקואליציה בעד מעבר מצבא העם לצבא מקצועי. מי שעיין בסקר המכון לדמוקרטיה, לפני כמה שבועות, יכול היה להגיע למסקנה קצת אחרת. איך נדע מה הציבור הזה באמת חושב? כדאי לנתח את הסקרים בהתייחס להקשר שלהם, לטקסט המדויק של השאלה, לנוסחים האפשריים של תשובה.
בשני הסקרים נבחן היחס לאפשרות של מעבר לצבא מקצועי. לא נעסוק ברעיון עצמו. זה נושא למאמר אחר (למי שבכל זאת סקרן: זה רעיון גרוע, וספק אם הוא בר־ביצוע). נעסוק בשאלה מה הציבור חושב, ולמה בסקר אחד הוא חושב קצת אחרת מאשר בסקר אחר. ונתחיל בנוסח השאלות. למעשה, מדובר בשתי שאלות שונות. בצד של המכון לדמוקרטיה, שאלה על "הרעיון" לעבור לצבא מקצועי. בצד של כאן, שאלה על האפשרות שצבא מקצועי יהיה "פתרון טוב לנושא הגיוס". לפחות תיאורטית, אין שום בעיה לומר שהרעיון לא טוב, אבל כפתרון לנושא הגיוס הוא כן טוב. אני לא חושב שהרבה משיבים ענו כפי שענו מתוך מחשבה כזאת, אבל בכל זאת צריך לשים לב לכך שהשאלה הראשונה והשאלה השנייה אינן זהות.
וחשוב לשים לב לעוד משהו: בשני המקרים, בשני הנוסחים, השאלה לא מציגה שום סיבה להתנגד לרעיון של צבא מקצועי. היא מציעה רק סיבות לתמוך בו – לא תהיה חובת גיוס (נחמד לכולם), הצבא יגייס את מי שהוא צריך (טוב לביטחון), התגמול הכלכלי למשרתים יגדל (מגיע להם). אבל מה אם במקום לומר "ביטול גיוס החובה" היינו שואלים על "ביטול צבא העם"? ומה אם במקום לומר "בחירה מקצועית" היינו מדגישים "צורך כלכלי" (כלומר, רומזים שרק מי שאין להם אפשרות להשתכר היטב בשוק האזרחי ישרתו)? נוסח שונה היה משפיע על התשובות. בשאלה מורכבת כמו השאלה על מעבר לצבא מקצועי, יש הכרח לבחון את העמדה הציבורית בהרבה נוסחים לפני שנדע באמת לאן הציבור נוטה.
בסקר של כאן חדשות, התמיכה ברעיון כמעט מתבקשת. מדוע? משום שהצבא המקצועי מוצג כפתרון אפשרי לבעיה מטרידה (פתרון לנושא הגיוס). הסקר שלהם הציג בעיה ("בשבועות האחרונים עלה שוב לדיון ציבורי חוק הגיוס, שאותו הממשלה צריכה להעביר בזמן הקרוב. כעת יוצגו לך מספר חלופות אפשריות לנושא הגיוס בישראל..."). לבעיה הוצגו כמה פתרונות אפשריים כמו "המשך המצב הקיים" או "שירות חובה לכולם" או "צבא מקצועי", או "המתווה הממשלתי המוצע". לישראלים, ובעיקר לתומכי הקואליציה, יש עניין מובהק לפתור את הבעיה. לכן, כל ההצעות זוכות לתמיכה מסוימת. השאלה רק איזו. אין פלא שרבע מתומכי הקואליציה תומכים במעבר לצבא מקצועי. חלק גדול מהם חרדים. האחרים כרתו ברית פוליטית עם החרדים. אם תיפתר בעיית הגיוס, יהיה להם קל יותר לעמוד מול האופוזיציה, שמשתמשת בגיוס כדי לנגח את מחנה הקואליציה.
ומה על כלל הציבור, האם הוא תומך במעבר לצבא מקצועי? בסקר הלפני אחרון של המכון לדמוקרטיה, היו קצת יותר יהודים שתמכו ברעיון. בסקר האחרון־אחרון של המכון היו קצת יותר יהודים שלא תמכו ברעיון (38% תומכים, 42% מתנגדים). כלומר, המצב נזיל. בסקר של כאן חדשות רוב של ישראלים (50%, יהודים ולא יהודים) חשבו שמדובר ברעיון לא טוב, מיעוט לא מבוטל (41%) חשבו שהרעיון טוב. אבל כבר אמרנו: סקר כאן חדשות הציג מגוון של פתרונות אפשריים לאתגר הגיוס. כאשר בודקים כל רעיון בנפרד, מתקבלת תמונה אחת (יש תמיכה די משמעותית במעבר לצבא מקצועי), אבל כאשר בוחנים את כל הרעיונות ביחד, ההתרשמות משתנה במידה מסוימת (יש תמיכה הרבה יותר משמעותית ברעיון אחר).
איך נבחן את כל הרעיונות ביחד? אמרנו: יש ארבעה רעיונות, "המשך המצב הקיים", או "שירות חובה לכולם", או "צבא מקצועי", או "המתווה הממשלתי המוצע". דירגנו אותם בשיטה הבאה: מי שאמרו "טוב מאוד" קיבלו ציון 10, מי שאמרו "טוב" קיבלו 7, מי שאמרו "לא יודעים" קיבלו את הציון 5, מי שאמרו "לא כל כך טוב" קיבלו 3, מי שאמרו "בכלל לא טוב" קיבלו 1. הכפלנו את האחוזים בציונים, ואחר כך חילקנו כדי לקבל ציון ממוצע לכל פתרון. איך זה נראה?
5 היא נקודת האמצע. לכן את מי שלא יודעים דירגנו כ־5. ההצעה היחידה שמקבלת ציון מעל 5 היא ההצעה של "שירות חובה לכולם" (ציון משוקלל: 6.6). זאת ההצעה הכי אהודה (אבל החרדים מתנגדים לה בתוקף). ההצעה הכי לא אהודה היא "המשך המצב הקיים" (3.6), כי ברור שהמצב הקיים לא משביע רצון (אפילו רוב החרדים לא רוצים את המצב הקיים, הם רוצים צבא מקצועי, שיוריד להם מהגב את הנודניקים שמבקשים מהם להתגייס). שתי ההצעות האחרות (מקצועי, 4.8, המתווה הממשלתי, 4.4) מקובלות על חלק מתומכי הקואליציה, אבל לגמרי לא מקובלות על תומכי האופוזיציה. הציון שלהן דומה, ומתחת ל־5.
השורה התחתונה: הציבור ברובו עדיין לא סבור שצבא מקצועי הוא רעיון טוב לפתרון בעיית הגיוס. אבל מיעוט גדול למדי, וכנראה גם גדל, משתעשע בו. מיעוט שמאס בסטטוס קוו ומחפש פתרונות, גם אם מדובר בפתרונות קש. רוב גדול של חרדים רוצה בצבא מקצועי. שיעור גבוה להפתיע של דתיים רוצה בו (45%).
שליש ממצביעי הליכוד סבורים שמדובר בפתרון טוב. אם המקצוענים, כלכלנים ואנשי ביטחון, סבורים שמדובר ברעיון גרוע, לא ישים, מסוכן – הם צריכים להתעורר ולהסביר לציבור למה. אחרת יגלו בעוד זמן לא רב שהפתרון שאיננו פתרון כבר זוכה לתמיכה ציבורית רחבה. והפוליטיקאים, אתם יודעים, נוטים להתפתות למה שיש לו תמיכה ציבורית רחבה.
השבוע עשינו שימוש בנתונים ובמידע מאתר המדד, בסקר כאן חדשות בביצוע מכון קנטאר, בספר "The Concise "Atlas of Butterflies of the World מאת Bernard d’Abrera, במאמר "Game "Theory in the Ecological Context, בנתוני מרכז טאוב, המכון לדמוקרטיה, המכון למדיניות העם היהודי והלשכה המרכזית לסטטיסטיקה.